|
|
עמוד:8
8 הצעירות, ומדבריה משתמע שאמנם חל שינוי — אבל שמהותית, הדברים עומדים בעינם : גם הסופרות הצעירות שבאו זה מקרוב ( רונית מטלון, אורלי קסטל-בלום, יהודית קציר, סביון ליברכט, לאה איני, אילנה ברנשטיין ואחרות ) לא יצליחו היכן שהיא נכשלה, לא יוכלו לחרוג באמת מן התחום הצר שהוקצה לכתיבתן של נשים . מן הבחינה הזאת, כל כמה שהמסות הן מסמך תיעודי, בן-זמנו, כך הן מצביעות על דפוס קבוע, על-זמני, בספרות העברית ואולי בכלל בחברה הישראלית . כהנא-כרמון מצטיירת במסות אלו לא רק כמעין גלגול נשי ומודרני של דון-קישוט אלא גם ככזה של המדינאי הרומי קַאטוֹ הזקן, שנהג לחתום כל נאום שלו באמירה, "ואת קרתגו יש להחריב", גם אם לא עסק כלל בעניין זה . היא מודעת לכך שדבריה עשויים לצרום לאוזן או לעין ואף להישמע תלושים, ואף על פי כן היא שָבָה וחוזרת עליהם מתוך שכנוע פנימי עמוק . החֲזרות המסוימות שיש בדבריה, בחלקן הן טכניות — אילו היה סיפק בידה לערוך בעצמה חטיבת מסות זו למקשה אחת, אולי הייתה משמיטה את חלקן — אבל נדמה שביסודן החזרות הן מהותיות . הן עצמן מעשה של סירוב, של התנגדות, של התעקשות . מן הבחינה הזאת, הן צוהר אל עומק הטקסט, שכולו התעקשות והתרסה . כהנא-כרמון מוותרת כאן מראש על אהבת הקוראים והקוראות : את קאטו הזקן אין אוהבים . אבל בִּמקום האהבה באה ההערכה — לניתוח האנליטי ללא כחל ושרק, לנחישות, לדבקוּת בעקרונות, לאומץ — גם האומץ שלא להיאהב או לשאת חן . אומץ זה הוא שמוביל אל החופש ואל ניקיון הדעת, שרק הודות להם ניתן לומר דברים נכוחים . במסות שָבָה ומופיעה המילה "חזון", כמעין חוט שני המכליב אותן זו לזו . במילון של עמליה כהנא-כרמון, מילה זו היא נרדפת לאידיאל הכּתיבה, לְמה שכתיבה ראויה נדרשת לממש . אלא שעל פי
|
|