|
|
עמוד:14
עד סוף שנות השבעים של המאה העשרים ציפו מן האתנוגרף לשהות בשדה תקופות ארוכות ולהשתתף בחייהם של מושאי המחקר שלו ( מתודולוגיה אתנוגרפית המכונה " תצפית משתתפת " ) . לאחר השהייה הוא נדרש להפיק טקסט אתנוגרפי אובייקטיבי וניטרלי שבו אין לו עצמו שום ייצוג . אך באותן שנים יותר ויותר אתנוגרפים התחילו להטיל ספק ביכולתן של האתנוגרפיות הקלסיות לספק ייצוג סמכותי ואותנטי של המציאות ( מגמה שזכתה לימים לכינוי " משבר הייצוג " ) . אתנוגרפים אחדים החלו לעמוד על כך שבפרקטיקה האתנוגרפית יש משום המחשה של יחסים קולוניאליים , שהיחסים בין האתנוגרף למושא מחקרו לעולם אינם יחסים של שוויון . נוסף על כך התגבשה ההבנה שהאתנוגרף , על אף יומרתה של הדיסציפלינה האתנוגרפית להיות מדעית , אינו יכול להיות ניטרלי ואובייקטיבי ; שהרי גם הוא , כמו כל אדם - במילותיו הנודעות של טשרניחובסקי - אינו אלא תבנית נוף מולדתו . ולא מולדתו בלבד , יש לומר - האדם הוא גם תבנית נוף ילדותו , יחסיו עם בני משפחתו , המגדר שלו , דעותיו הפוליטיות , הטיותיו הפסיכולוגיות וכיוצא באלה . עוד הנחה שרווחה בקרב החוקרים שהיו אמונים על התצפית המשתתפת היא שהאינטראקציה בשדה איננה צריכה להיכלל בטקסט האתנוגרפי . בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים של המאה העשרים התחילה להתגבש ההבנה שיסודות המפגש בשדה - אופי היחסים הנרקמים בין האתנוגרף למושאי תיעודו , הדיאלוג בינו ובינם , התנאים שבהם המפגש מתקיים , אפילו אמצעי התיעוד שהאתנוגרף משתמש בהם ( הללו יכונו כאן בשם הכולל " נסיבות המפגש " ) - אלו ואחרים אינם פיגומים שאפשר להיפטר מהם ולהדירם מן האתנוגרפיה הכתובה , אלא הם יסודות שבלי להתייחס אליהם לא ייתכן ייצוג אותנטי בעל סמכות כלשהי . את השינוי שחל במתודולוגיה האתנוגרפית תיארה טדלוק ( Tedlock 1991 ) כמעבר מתצפית משתתפת לתצפית בהשתתפות . כשהבינו האתנוגרפים שדרכי הייצוג הישנות , המעלימות מן הטקסט את הפיגומים , כלומר מדירות ממנו כל פרובלמטיקה , אינן מספקות עוד - הם החלו לעשות ניסויים בכתיבה אתנוגרפית ואף לעיין עיון
|
|