ראובן צור פרוזודיה מוצהרת ואינטואיטיבית של משורר ימי הביניים עיון קוגניטיבי והשוואתי

עמוד:10

שמעבר לסימנים האופטיים על הדף יש משהו שהמשוררים תפסו באוזניהם באופן אינטואיטיבי . יתרה מזו , שירמן מכיר בכך , שהפואטיקה האקספליציטית של התקופה הייתה נאיבית מכדי להסביר את התופעה ( ׳לא היו מסוגלים להגדיר את מהות משקליהם הגדרה נכונה׳ ) . המערכת המושגית שלהם הייתה , לדבריו , בלתי מספקת לחלוטין לטפל בתופעה זו לשביעות רצוננו , אפילו ברמה האלמנטרית : ׳בני התקופה הספרדית לא הכירו – כפי שלא הכירו מוריהם הערביים – שכל משקליהם מיוסדים על צירופי הברות ארוכות וקצרות […] חכמינו לא הכירו בכלל את מושג ההברה׳ ( שם : . ( 85 ממילא כל חוקר של שירה זו חייב לבחור בין שתי אפשרויות : לחקור את התופעה בכלים שרווחו בימי המשוררים ולוותר על העיקר או לחקור את אשר נראה לשירמן חשוב ביותר , ולוותר על העיקרון שאין לחקור את השירה הזאת באמצעות כלים ׳מודרניים׳ . בשורה ארוכה של עבודות ביקשתי לעמוד על המבנים התחביריים והפרוזודיים של השירה העברית בימי הביניים שיש בהם , לטענתי , כדי לתת תיאור מבני למקצת האינטואיציות הריתמיות הסגנוניות של קוראי שירה . פה אביא רק מקצת הדברים . לחוקרי השירה בימינו אין גישה אלא אל האינטואיציות של קוראים שחיים כיום ( גם אם מדובר באינטואיציות של פרופסורים בני למעלה משבעים ) . אך יש לקוות שהחוקרים ההיסטוריים יספקו אינפורמציה אם – ובאיזו מידה – היו האינטואיציות הללו שונות אצל הקוראים והמשוררים מימי הביניים . סקפטיציזם משתק יתרום אך מעט להבנת התופעה . חלק גדול מחיי המקצועיים הקדשתי לחקר השאלה , איך פועלות האינטואיציות האנושיות בדבר הריתמוס בשירה , ולהבנת התהליכים הקוגניטיביים שבהם כרוך הביצוע הריתמי של השירה . עיקר עבודתי הייתה בשירה האנגלית , אבל את ממצאי החילותי גם על השירה ההונגרית והעברית , ובכלל זה על השירה העברית בימי הביניים . פסיכולוגים ופסיכולינגוויסטים מקשרים את תיהל וּ ך הלשון בזיכרון ׳הפעיל׳ או ׳קצר הטווח׳ , הפועל באורח אקוסטי ותכולתו מוגבלת , על פי ג׳ורג׳ מילר ( , ( Miller , 1970 ב׳מספר המאגי 7 פלוס או מינוס 2 ׳ . בעבודותיי הרחבתי הנחה זו לחקר ריתמוס השירה וטענתי שבזיכרון קצר הטווח ובמגבלותיו יש כדי להסביר שורה ארוכה של תופעות פרוזודיות ספציפיות . כשהייתי תלמיד בתרגיל לפרוזודיה שנה א , בנימין הרושובסקי – אז אסיסטנט בשנתו הראשונה – העלה את השאלה , מדוע השורה הארוכה ביותר שאין בה צז וּ רת חובה היא בת עשר הברות בשיטות משקל שונות . היום אני יודע את התשובה : בגלל הזיכרון קצר הטווח , שתכולתו מוגבלת במספר המאגי 7 פלוס או מינוס . 2 אבל אז מאמרו של מילר עוד לא היה כתוב . העיקרון האופרטיבי החשוב ביותר שנגזר מהנחה זו הוא שבתבניות ריתמיות המתבססות על הבדלי משך , היחידה הארוכה ביותר באה בסוף ( שלא לסתום

הוצאת אוניברסיטת בר אילן


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר