|
|
עמוד:27
אינה אלא לשם התכלית שבסופו של הפסוק : " וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה . " ... מדוע כה חשובה היתה למשה ה"ראייה ? " מדוע היה צריך להביט לכל רוחות השמיים , הלא המבט "קדמה" – מזרחה , לאחור - לא היה מחדש לו דבר , שכן הוא יכול היה לראות את הדרך שכבר עבר בדרכו לערבות מואב ? מה הקשר בין הראייה מפסגת הר נבו של הארץ המובטחת ובין הציווי ליהושע לחזקו ולאמצו ? ערב הכניסה לארץ , משה חש כי תפקידו טרם הסתיים . הוא מודע היטב לחטא הסיירים - מרגלים , ש 40 - שנה קודם לכן הביאו לו ולעם מידע חלקי ומעוות . הוא מבין היטב עד כמה יכולה להיות הרסנית תמונה מודיעינית חלקית , ומה נורא המחיר שישלם עבורה עם שלם שבגינה גורלו נחרץ לבכייה של דורות "ויבכו העם בלילה ההוא . " משה חושש מחזרה על אותן שגיאות גם בדור הנוכחי שגדל במדבר . לכן מבקש הוא "לראות" את הדרך שבה יובל העם לקרב ולנחלה , ואגב כך מלמד את עמו ואת תלמידו הנאמן יהושע שלושה לקחים חשובים בשימוש נכון וראוי במידע המודיעיני הנאסף . הוא למד היטב את ה"שיעור" והפעם מבקש ללמוד לא תמונה חלקית של הארץ , אלא תמונה שלמה אחת , אחודה וכוללת . הוא מבקש להבטיח כי מה שאירע עם המרגלים לא ישוב עוד לעולם . משה הוא ששלח את המרגלים בציר כדי לבדוק את אזור החדירה של בני ישראל אל הארץ . המידע שנתן לסייריו היה : " עלו זה בנגב ועליתם את ההר . " הסיירים מגיעים " עד חברון" , ממשיכים לנחל אשכול וחוזרים לקדש ברנע . הם לא רואים את "כל הארץ , " אלא רק חלק ממנה . מחלק זה הם מסיקים מסקנות מוטעות . כדי למנוע זאת , מבקש משה רבנו לשוב ולראות , את הארץ אבל הפעם לא רק את אזור הכניסה לארץ , אלא את כולה . את כל אותם נופים שסייריו לא הספיקו לראות – מחציתה השנייה והצפונית של הארץ המובטחת , החל מ"ההר הטוב הזה" ועד ללבנון הרחוקה בצפון . משה מלמד אגב כך את עמו לקח חשוב : תמונת מודיעין חלקית יוצרת לעיתים רושם מוטעה לחלוטין , ולעולם אין היא חלופה לתמונה מלאה . על תמונה כזו לכלול את מלוא הזירה , אפילו מידע הנראה לכאורה מובן מאליו . לכן מצווה אותו יוצרו לשאת את עיניו ולראות לא רק את הארץ המובטחת מפסגת הר נבו , אלא להביט גם לאחור כדי לאבטח את ערפו מפני התקפה של אויב שמסתתר . היכולת לשגות כתוצאה מתמונת מודיעין חלקית מוכפלת כשאת המידע מעביר גורם המעוות אותו . מכאן מגיע הלקח השני - חובתו של הקברניט שלא להסתפק בקבלת לקט מודיעיני , אלא להיחשף לחומר הגלם הנאסף . לראות את המידע שיעצב את החלטותיו בעיניו שלו , כדי ללמוד ולהסיק לגבי הצעדים הבאים . רבי חיים בן עטר ( 1743-1696 ) מפרש בכמה דרכים , רוחניות או מיסטיות ברובן , את רצונו של משה להיכנס לארץ , ומדגיש שכל כוונתו היא להשתתף בכיבושה : "לזה אמר אעברה , לא להשתקע רק אעברה ברגלי , וכשיגיע הזמן שיאמר לו ה' קרבו ימיך למות יבוא אל המקום אשר יאמר ה' אליו . " .. הוא אינו מסתפק בכך , ומסביר מדוע בניגוד לרושם הראשוני , נעשה למשה נס שיכול היה למלא את משאלתו . הבורא העניק לו את היכולת " לראות" שלא כדרך הטבע את הזירה כולה , במו עיניו הזקנות . משה לומד כי אין תחליף לחשיפה ישירה של המנהיג לחומר המודיעיני שנאסף . משה יכול היה לראות את התמונה כולה בצלילות , אולי כסוג של תשובה ותיקון לחטא המרגלים 40 שנה קודם לכן : " וראה בעיניך , הוצרך לאמר תיבת "בעיניך , " ומה גם שאמר בסמוך שא עיניך , נתכוון לאמר לו שמה ששאל לראות על ידי הליכתו לארץ כאמרו אעברה נא ואראה יעשה לו ה' נס ויראה באמצעות עיניו בלבד ללא הליכה , כל מה ששאל לראות אחרי שיעבור , והוא דבר שאין עין הזולת תוכל לראות , והוא מה שדקדק במאמר עיניך בכינוי . " הרב בן עטר מתאר בדרך צבעונית מאוד , 250 שנה ויותר לפני תמונות הלוויין והצילומים התרמיים , את הדרך שבה קיבל משה את המודיעין החזותי שהיה כנראה הטוב ביותר שניתן אי פעם למנהיג : "עוד ירצה , לפי שיימצאו חכמות שיקריבו הרחוק על ידי דבר אמצעי שמשימין אותו בין עיניהם למול המקומות הרחוקים ויראם כאילו הם לפניו , ולשלול דבר זה אמר ה' אליו וראה בעיניך – ממש , פירוש בלא אמצעות דבר אחר . " ... הלקח השלישי , הוא "העברת הלפיד" ליהושע . " חזקהו ואמצהו" הפעם אינו רק במישור הרוחני או המוראלי בלבד , אלא הוא קשור קשר הדוק לצורך של יהושע לקבל ממשה חפיפה מאורגנת ומסודרת של כל החומר שאסף , ובייחוד סקירת המודיעין המושלמת שניתנה לו מעל פסגת הר נבו . משה מעניק ליהושע לא רק את ברכת הדרך , אלא גם את רציפות המידע . שלושת הלקחים - הצורך בתמונה כוללת , חשיפת הקברניט לחומר המודיעיני הגולמי ושימור הידע - עתידים לאורך ההיסטוריה לגרום לכשלים ולאסונות במערכות מודיעין . לעתים די בהתעלמות מאחד מהם להביא לאסון . להלן שתי דוגמאות להצלחה או לכישלון של כל אחת מהעצות . לא להעיר את הרמטכ"ל המיקום : חדר פענוח הצפנים ביחידה 848 ( לימים , , ( 8200 יחידת ההתרעה המרכזית של צה"ל , תל אביב . המועד : סביבות השעה , 17 : 00 יום חמישי , 4 באוקטובר , 1973 ח' אלול תשל"ד , קצת יותר מ 24 - שעות לפני כניסת יום הכיפורים , 45 שעות בטרם תפתח האש בסיני וברמת הגולן . לו היה מנוצל כפי שאמור היה , פרק הזמן הזה היה מאפשר את גיוסו המיידי של מערך המילואים וקרוב לוודאי מפחית מאוד את עוצמת הפגיעה בצה"ל ואת היקף האבידות . בשעה זו מסיים סא"ל ראובן ירדור , בכיר מפענחי הצפנים של היחידה , לפענח ידיעה שהגיע אל שולחנו זמן קצר קודם לכן . בידיעה , המגיעה ממקור מהימן , נמסר שהתרגיל כביכול של הצבא המצרי הוא כיסוי למלחמה שתפרוץ בשתי חזיתות . ירדור מוסר מיידית את הידיעה למפקד היחידה , תא"ל יואל בן פורת , המעביר אותה סביב השעה 17 : 15 לראש מדור המחקר . תורן חטיבת המחקר , רס"ן אילן תהילה , מעבד את המידע להפצה מיידית לכל הצרכנים בקהיליית המודיעין . לכאורה , בשלב זה היה צורך לצרף את פיסת המידע על התרגיל שיהפוך למלחמה , ולחבר אותה למידע שכבר היה קיים על ריכוזי כוחות מצריים וסוריים במערך התקפי בשתי החזיתות - כדי להבין שמלחמה עומדת בפתח . אלא שלא כך התפתחו הדברים . ערב הכניסה לארץ , משה חש כי תפקידו טרם הסתיים . הוא מודע היטב לחטא הסיירים - מרגלים , ש 40 - שנה קודם לכן הביאו לו ולעם מידע חלקי ומעוות . הוא מבין היטב עד כמה יכולה להיות הרסנית תמונה מודיעינית חלקית ומה נורא המחיר שישלם עבורה עם שלם בסופו של דבר הסיק בן פורת את המסקנה הבלתי נמנעת , שהופכת את שיעוריו של משה לאקטואליים מאוד : " למנוע מהרמטכ"ל מידע רק משום שאין הוא הולם את הדוגמה של סבירות נמוכה , זה אינו מודיעין וזו איננה אחריות ... כאשר המודיעין מעלים מעיני הרמטכ"ל מידע חיוני כשהאויב בשער , פירוש הדבר אי מילוי פקודה בנסיבות מחמירות וחוסר אחריות משווע"
|
|