א . הסתירה שבין הפשט ובין המדרש נאמר בפרשת צו ששלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד , דהיינו ביום שחיטתם , ביום שלאחריו ובלילה שבינתיים . ואם נותר מן הבשר אחרי היום השני הוא טעון שרפה . ועל כך מוסיף הכתוב : ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא יךצה המקריב אתו לא ירושב לו פגול יהיה והנפש האכלת ממנו עונה תשא ( ויקרא ר , ידו ) נראה מן האמור כאן על פי פשוטו של המקרא , שאם אדם אכל מהבשר שנותר ביום השלישי הרי הקרבן לא יהיה לרצון ולא יהיה "נחשב " למקריב אלא יהיה 1 " , 'פגול ומי שאוכל מבשרו חייב כרת . אולם חכמים עקרו את הפסוק הזה מפשוטו ( רשב " ם , ( ואמרו שלשון "לא יחשב לו" בא לאסור את המחשבה ; והפסוק בא לומר שהמקריב את הקרבן ועושה בו אחת מעבודות הדם , אל יחשב לאכול 2 מבשרו ביום השלישי ; ואם עבר וחישב , הקרבן לא יהיה לרצון אלא יהיה " , "פגול והאוכל מבשר הפיגול חייב כרת - אפילו אכל ממנו ביום הראשון או 3 ביום השני . כתוצאה מכך נוצרה כאן סתירה כפולה בין ההלכה העולה מפשוטו של המקרא ובין הדין שנמסר בתורה שבעל פה ; שהרי פשוטו של המקרא אומר שאכילת היום השלישי פוסלת את הקרבן , ולא המחשבה לאכול מן ...
אל הספר