עולמם הרוחני של חכמי המשנה והתלמוד מכיל בעצם שני מרכיבים שונים ומנוגדים מעצם טבעם , שנגזר עליהם לחיות זה עם זה ביצירה התלמודית , אף על פי שהזיווג ביניהם יצר לעתים קרובות חיכוכים ועימותים שונים . החוק , שהוא יצירה 'גברית' מאוד במושגי ימינו , הוא מטבעו קונפורמי ונוטה ליצירת מסגרת ממסדית הייררכית אחידה וקשוחה ; לעומתו האגדה , היצירה , 'נשית'ה ניכרת בכך שהיא חסרת גרעין נוקשה ומחייב . ברם , אף שלמראית עין האגדה יכולה להיראות רק מעין ' קישוט' לסוגיות ההלכה העמוקות שבתלמוד - הרי פגיעתה רעה מאור כאשר היא מצביעה על חולשותיו של הממסד והכיוון החוקי הנוקשה כולו . אין פלא אפוא שככל שרחקו הדורות מאותו מעיין ראשוני של יצירה , דחקה ה'שיטה הישיבתית' יותר ויותר את מקומה של האגדה , וברוב הישיבות אין מחנכים את התלמידים לעיון רציני ומעמיק באגדה , משום שבאופן סמוי ולעתים גם גלוי - יש בה אלמנט מאיים , המבקר את בלעדיות . 'חוק'ה המעיינים באגדה עלולים להתחיל לחשוב באופן עצמאי ושונה מסביבתם , לצעוד בדרך לא מקובלת , ולסטות בכך מן השביל הנוקשה שהותווה על ידי קובעי . 'חוק'ה דוגמה מובהקת למתח זה , ול'חומר הנפץ' הסמו...
אל הספר