עמדנו על כך שהלימינויד כתוצר תרבותי מתקיים בזמנים ובמקומות המיוחדים לפנאי ומובחנים ממקומות העבודה . אבל תאטרון החגיגה היהודי , כמו מקביליו בקהילות אחרות , התקיים בשני העולמות : בזמן החגיגה הוא התרחש ברחוב ולאחר מכן עבר לסירוגין לבתים . לעתים קרובות , היווה הבית את מקום העבודה של בעלי המלאכה הזעירים בתקופה הטרום תעשייתית , אבל באווירת החג , עם ביטול החילוני והטריוויאלי , היה הבית למרחב ייחודי לזמן הפנאי . המרכיבים האלה — המרחב של הצגת הפורים שפיל , כחלק מאירועי החגיגה הנערכים תחת כיפת השמים ובחדרים , דחיית המרחב הקונוונציונלי והגדרת חלל אורגני ודינמי בזמן האירוע עצמו —פרצו את גבולות המרחב והזמן , וריטואל התאטרון התמזג עם ריטואל החגיגה , שליכד את המציגים והצופים לקתרזיס של החג . הרחוב והחדר בבית , אזורים שלא יועדו מלכתחילה להצגה , היו בבחינת " סביבה שנמצאה" , ( found environment ) דהיינו , חלל פנים או חוץ שמשתמשים בו כמות שהוא למופע , ותוך כדי אילתור קובעים בהם המשחקים חללים זמניים למשחק . הצופים מחלקים את אותו חלל עם המשחקים , ויחסי המרחב המיוחדים מבטלים אזור הצגה ואזור קהל קבועים מראש ...
אל הספר