עד כה עסקנו בשפה אחת — שפת הסימנים הישראלית — ממגוון היבטים : המבנה הלשוני שלה , השפה בקהילה והשפה בחייהם של דובריה ( או ליתר דיוק — מסמניה . ( אך שפה זו אינה צורת התקשורת היחידה המשמשת אנשים חירשים . כפי שציינו בהקדמה לשער זה , החיים בסביבה שומעת מחייבים אותם לתקשר עם אנשים שומעים בכל רובדי חייהם . כיצד מתנהלת תקשורת זו ? אם האדם השומע שולט היטב בשפת הסימנים , הרי שהתקשורת בשפה זו תזרום בשטף . אך מקרים אלו נדירים מאוד . רוב האנשים השומעים אינם יודעים כלל לסמן , ונטל התקשורת מוטל על כתפי האדם החירש , המגייס למשימה את כל האמצעים העומדים לרשותו : קריאת שפתיים , דיבור , שפה כתובה ומחוות . אפשר גם שהאדם השומע למד לסמן , אך אינו שולט היטב בשפה . במקרים אלו ייטו החירש ובן שיחו השומע להשתמש בתקשורת דו ערוצית , שבה הדובר מדבר בעברית ומלווה את המלל העברי בסימנים מתוך אוצר המילים של שפת הסימנים . זוהי למעשה מעין לשון כלאיים של שתי השפות . צורות תקשורת המשלבות סימון ודיבור מכונות בכינויים אחדים ו 'עברית , 'מסומנת ' עברית , 'מסומלת 'עברית נתמכת סימנים' וגם 'קוד . 'סימולטני ריבוי הכינויים אינו משקף...
אל הספר