במבוא ובפרק הראשון טענו ששפות סימנים ושפות מדוברות 'עושות את אותה , 'עבודה שכן הן ממלאות את הצרכים התקשורתיים והמחשבתיים של האנשים המשתמשים בהן . לעתים הן עושות זאת בצורה דומה ולעתים בצורה שונה . לקווי הדמיון והשוני במערכת ההתאמה בפועל בשפות המועברות בערוצים פיזיים שונים יש מה ללמד אותנו בהקשר זה . על פי האמור לעיל , ( 5 . 3 . 2 ) פועל התאמה בשפות סימנים מקודד בו בזמן שתי מערכות : מערכת תחבירית ( סימון המושא ) ומערכת סמנטית מרחבית ( סימון המוצא והיעד . ( בשפות מדוברות המציינות התאמה , כגון עברית , צורני ההתאמה ( היינו המוספיות או התחיליות המצטרפות לבסיס הפועל ) מקודדים רק את המערכת התחבירית : הפועל מציין התאמה לנושא ולמושא שלו , והרי 'נושא' ו'מושא' הם מושגים תחביריים . קטגוריות סמנטיות כגון מוצא ויעד אינן באות לידי ביטוי בצורני ההתאמה . כיצד אפוא שפות מדוברות מביעות את המערכת הסמנטית המרחבית ? איך אנו למשל , בדוברי עברית , יודעים שבפועל לתת הנושא הוא נקודת המוצא והמושא הוא נקודת היעד , ואילו בפועל לקחת המצב הפוך ? ברוב המקרים המערכת הסמנטית המרחבית היא חלק מהמשמעות של הפועל . זוגות רב...
אל הספר