תשע בכיכר 13 עכשיו אני יושבת בכיכר העיר באופקים ומקליטה את עצמי . שעת בוקר . אני רואה עצים גדולים, אולי עצי צפצפה . מולי עצי דקל גבוהים . אני מתארת לעצמי שהרבה שנים הם פה, צמחו ביחד עם הכיכר . חנויות נפתחו, חנויות נסגרו, והדקלים התמידו והיתמרו מעל הכיכר . כל החנויות שסביבי הן בנות קומה אחת, וסביבן בנייני שיכון שאינם מפריעים לשמיים, כי העיקר כאן הוא השמיים . גם בקריית אונו הייתה פעם כיכר מהסוג הזה . כשבאנו לגור שם ב- 2001 זו כבר הייתה שירת הברבור שלה . מהר מאוד היא הוחלפה בקניון קריית אונו . וכבר אין איפה לשבת ולהרהר מתוך עצלות . בקניון קונים או אוכלים . קניון זה לא מקום להגות . הלוואי שיהפכו בחזרה את כל הקניונים לכיכרות, שיהיו בתי קפה, שיהיו יונים או שלא יהיו יונים, שהאנשים יחלפו על פניי בהליכה איטית בדרכם משום מקום לשום מקום, כמו האנשים החולפים כעת על פניי בעיר אופקים . כיכר כזאת ראיתי גם בירוחם, בקריית מלאכי, בקריית גת, בנתיבות ובאור יהודה . כנראה, פעם היה מודל אדריכלי כזה ששוכפל בכל רחבי הארץ, ומישהו אולי חשב שזה שחזור של האגורה האתונאית, כיכר העיר השוקקת שהכול נגזר בה . אבל רוב הכי...
אל הספר