75 כל חיי התגוננתי, הצטדקתי, והרגשתי מאוד אשמה מבפנים . כעסתי, והסברתי למי שהיה מוכן להקשיב לי, שאיני אשמה . שיקרתי, כי לא רציתי להודות בדברים שחשבתי שאינם מוסריים ( כמו לגנוב צבעים מהגן בגיל חמש ) . לא התמודדתי ולא הייתי יכולה להקשיב להאשמות כלפיי, שהיו רבות בילדותי . הדחקתי אותן, לא רציתי לדבר על אודותיהן, פשוט ברחתי ( טרקתי דלתות בבית, לדברי אחותי ) . אך כל אותן נזיפות השתקעו עמוק בתוכי . האמנתי באשמה שמעולם לא רציתי להודות בה . תמיד רציתי להיות מושלמת כמו אבא . כל אימת שהיה קונפליקט ביני לבין הזולת, והיו רבים כאלה, חשתי בהאצת דפיקות הלב ( מחשש פן יתגלה שהרגתי את אימא ) , בקוצר נשימה ובחוסר אונים . בעבודה היו לי קונפליקטים רבים . אחרי כל קונפליקט הייתי מנוטרלת למשך כמה שעות או למשך שאר היום, ולפעמים למשך כמה ימים . לא הייתי יכולה לעמוד בפני ביקורת, במיוחד כזו שאינה מוצדקת, אך לא הייתי יכולה להזים אותה כי חשתי משותקת ומגמגמת, ללא יכולת להסביר את עצמי . עוד בילדותי, בעיקר בעת לחץ, התגלתה נטייתי לגמגם מעט ולבלוע מילים . ביקורת מצד בעלי ומצד בתי גרמה לי להתפרצויות ולאיבוד שליטה . הספים ...
אל הספר