| 117 * ומלבד הלשון, אני מגלה ( בדיעבד, כמעט תמיד בדיעבד ) , קוסמת לי מורכבותו של העולם והאפשרות לגעת באמצעות הסיפור במקומות שבהם ניגודים לא רק נפגשים, אלא גם מתקיימים בשלום ובהרמוניה זה עם זה . המקום שבו העלוב פוגש את הנשגב . החרדה את השלווה . חוסר האונים את התקווה . הוויתור את ההתעקשות . החידלון את התשוקה . הנהי את ההנאה . שיהיה עצוב בסיפור ושיהיה מצחיק . כמו בחיים ! אני חושבת שכשסתירות - לכאורה נוגעות זו בזו, נוצר ניצוץ . גם לגעת בכל הנקודות על הספקטרום של הרגש מאוד הייתי רוצה . ולדייק אותן . זה דווקא לא מתקיים הרבה בעולמנו היום . הדיוק . * אני עדיין נפעמת לנוכח מופעה של הפעולה האלכימית של הכתיבה . זו ההופכת חומרי חיים, בייחוד הקשים והמחוספסים שבהם, למתכת יקרה, אצילית, שבנגיעת - כותב עדינה צליליה מהדהדים בנפש הקוראים את המהמורות והקשיים שלהם עצמם . הכתיבה הבדיונית, תוך כדי שהיא מפיחה חיים באיזה סיפור דמיוני ובאילו דמויות מומצאות, מנסה להעניק פרשנות מקורית, זוויות ראייה ייחודיות, לאמת קיומית ונצחית המונחת בבסיס הדברים כולם . אמת, שיצירת האומנות, כמו גם הכאב שממנו צמחה, הופכת בעת לידת...
אל הספר