מחכים . מחכים . החושך יורד ואף אחד לא מגיע . פתאום, לשמחתנו הרבה, מופיע סוס קצת צולע רתום לעגלה מצ'וקמקת ומקרטעת . אני אומר לה : "יאללה, בואי נעלה", ומתארגן לקחת את התרמילים ואז, להפתעתי הרבה, אני שומע את ענת שואלת את העגלון : "כמה זה עולה ? " הוא אומר לה איזה סכום . ענת עונה בנחרצות : "לא" . והוא, ללא היסוס, ולמרות צליעתו של הסוס, פותח בדהרה ומתרחק מאיתנו . לא ייאמן . מה עושים עכשיו ? ? ? מתיישבים שוב . חושך . אין סוסים ואין עגלות . אפילו לא חמור קטן לרפואה . ברור לנו שלא נצליח לעלות . אולי מחר . ענת מבינה את גודל הטעות . אף אחד מאיתנו לא מוציא הגה מהפה . דממה . אין מה לעשות, יושבים בחושך . אחרי די הרבה זמן, כשאנחנו כבר אובדי עצות, פאטה מורגנה : במעלה השביל מופיע עוד סוס עם עגלה, מצ'וקמקים לא פחות . אני תופס אותה חזק, מעלה אותה לעגלה, ואומר לה בשקט : "את לא שואלת שום דבר ולא אומרת אף מילה" . העגלה והסוס הצולע 417 כשהתיישבנו על העגלה העלובה, הרגשנו שאנחנו נוסעים בכרכרה מלכותית שירדה מהשמים . איכשהו נחלצנו בשלום . לכל אחד יש את סיפור פטרה שלו, ולאו דווקא בפטרה . . . • • • יש מצבים שבה...
אל הספר