הרעיון שלי היה שלכל מפגש יגיע אדם בעל שיעור קומה מכל תחום, ידבר במשך 10 ‑ 15 דקות על נושאים שהם עקרוניים מבחינתו, ולאחר מכן יתקיים שיח בין הסטודנטים שיושבים במעגל בהובלתם של מוטי ושלמה, הפרופסורים שמנחים את הקורס . בזמן השיחה יֵשב המרצה במעגל עם שאר האנשים . הוא לא ידבר במהלך הדיון המתפתח אלא רק יקשיב . מוטי הקשיב קשב רב והרעיון נראה לו, אבל היו לו שני חששות עיקריים : האחד, איזה מומחה רציני יהיה מוכן לבוא כדי לדבר עשר דקות או רבע שעה ואחר כך רק לשבת ולהקשיב ? והשני, האם באמת יכול להתקיים תהליך לימודי בעל ערך הנובע מהסטודנטים עצמם ולא מהמרצה, שהוא מומחה בתחום ? אמרתי : "מי שיסכים לבוא, מצוין . ומי שלא - שלא ישתתף . תסביר בנחת למרצים ולמומחים כי הרצאת הפתיחה שלהם היא טריגר חשוב לשיח וללימוד אצל המשתתפים בקורס, שהם עצמם בעלי ידע, הבנה וניסיון משמעותי בתחומים אלה" . ההקשבה, הפתיחות והחשיבה היצירתית של המשתתפים עצמם, שפחות שבויים בקונספציות, הן המפתח . לקראת פתיחת הקורס שוחחנו שוב, מוטי ואני, והבנתי שזה הולך להיות הפוך : ברגע האחרון החליט מוטי לחזור אחורה לגישה הפרונטלית "הבטוחה" לכאורה . א...
אל הספר