יכולותי בטניס היו די מוגבלות . היה לי ברור שהעברת כדורים רגילה בינינו פירושה הפסד בטוח . אני פשוט לא יודע לעשות זאת מספיק טוב . התוכנית שלי להיחלץ מהמצב שאליו נקלעתי היתה להתקיף הכי מהר שאפשר על ידי עלייה לאזור הרשת ( פעם הייתי זריז . . . ) ולנסות לסיים את הנקודה בהתקפה מהר ככל האפשר . כלומר - שימוש בעקרון ההפתעה וניצול היתרונות היחסיים הדלים שהיו לי . אחת לכמה ימים מרינה היתה שואלת אותי : "מה קורה ? מתי תיפגשו למשחק ? " ואני הייתי ממלמל משהו על עומס בלימודים, כשהעומס היחיד היה באימונים האינטנסיביים מול הקיר במגרש הטניס . בסוף לא יכולתי להתחמק יותר ונקבע מפגש . הגעתי למגרש עם עופר, בן זוגה של מרינה, שבא לעודד אותי . הייתי לבוש בבגדי הטניס ה"יוקרתיים" שלי - מכנסי ספורט צבאיים קצרים בצבע זית עם פס לבן בצדדים, שהיו מכוערים במיוחד, נעלי ספורט פשוטות וגרבי צמר צבאיים בצבע אפור, מצויד במחבט טניס "דנלופ" מעץ שהיה קצת שבור, עם מסמר שמחזיק אותו איכשהו בחתיכה אחת . . . ואז . . . הופיעה המתחרה . אלופת הדרום בטניס . עם לבוש כמו של אלופת וימבלדון, תיק ובו שלושה מחבטי טניס מקצועיים, ומחזיק כדורים מי...
אל הספר