92 יהודה ישראלי, אסתר פלד בכתיבה, כשאני כותבת משהו שאני פחות חיה אותו . וזה קרה כאשר חזרתי לקרוא את הפרק הראשון שכתבנו . הפרק הראשון שלנו עסק בהורות שמסרבת לאפשר למתבגר את האשליה של סמכות . ואז דיברת על הרעיון של סולידריות שיכולה להתקיים בין הורה וילד סביב היתמות של שניהם, כי לשניהם אין מי שיגיד להם מה לעשות, לאיש מהם אין סמכות שעומדת מעליהם ויודעת טוב מהם מי הם ומה נכון עבורם . ובעצם הפרק מתמקד בהיבט המסוים של הורות שכלפיו מופנית המשאלה שתהיה סמכות, כלומר "שמישהו יגיד לי מה לעשות" . וזה — המשאלה להחזיק באשליה של סמכות שתגיד לי — משקף לאמיתו של דבר עיקרון של יתמות אוניברסלית . ובכן כתבתי את זה, ואני מבינה את זה, וזה קל, זה מובן לגמרי, ובכל זאת הרגשתי חסומה, אחרת זה היה נכתב בצורה הרבה יותר זורמת, ואילו אני הרגשתי שיש בי התנגדות . אני חושבת שהיא לא סובייקטיבית לגמרי, ולכל הפחות יש לה שני היבטים . היבט אחד הוא אכן סובייקטיבי . אנסח זאת כך : פתאום מצאתי את עצמי ממלאת את התפקיד, שהוא בעיני בנאלי, מתבקש, קל מדי, של ייצוג העמדה הליברלית החילונית, משום שלאמיתו של דבר זה מה שאומרת התפיסה המערב...
אל הספר