208 עמיחי שלו שהסבתא של קוטנר שמעה עליהם", והיה את דוד ביטון המסוכן, שהלך למועדון הקונקורד - מעין גרסה מקומית, חיוורת ואלימה יותר של הפינגווין - והיו לו מלא עגילים באוזניים ומכנסי עור ומגפיים עם ניטים . רובם היו מבוגרים מאיתנו בשנתיים או שלוש לכל היותר, אבל היו כבר במקום אחר, אמנם לפרקים הילכו בנעלי סטן סמית בלויות ומבע אטום במדרחוב רוטשילד או קרוב לשיכון המזרח, אבל הם נשמו אוויר אחר, הם היו האצולה של הקוליות, וככל שרדפנו אחר הביטויים החיצוניים שלהם, המרחק לרגע לא התקצר, הוא נשאר קבוע . לאט לאט החלו להפציע נערים מגולחי ראש בחולצות מוריסיי, שהחלו ללמוד סינתי בהשראת דפש מוד, כאלו שנאחזו בדיוויד בואי בלא שיהיה להם מושג מה הוא עשה לפני "Modern Love" , כל אחד כמו נאחז במישהו, במשהו, שייצג אותו, משהו גדול ממנו, שלא קשור רק למוזיקה אלא לכל מה שנובע ממנה, לכל מה שנשאר ברגע שהמחט גומרת להסתובב . מעין אבק כוכבים מדומה שעדיין נדבק לשערך, לבגדיך, לפניך, כי המוזיקה היא לכאורה אתה . כי רוב העולם כבר תפוס . כמעט כל אחד הוא כבר מישהו . או בדרך לשם . ורק אתה ( וגם לא מעט אחרים ) חסר מושג לאן ללכת, מה ב...
אל הספר