64 נפתלי וגנר דן מירון, באחרית הדבר ל ראינו לילה , מגדיר את הספר כ"משהו בין 'סטיריקון' מטורף המתרחש בימי פומפיי האחרונים של ברית 21 בגִרסה פנקיסטית המתפתחתהמועצות ל'אליסה בארץ הפלאות' בזינוקים מפתיעים על רקע שאון הזמרים, הגיטרות והתופים של להקות הרוק הסובייטיות, או ליתר דיוק, האנטי סובייטיות" . הללו נדחקו, לפי מירון, מבעד לסדק ההולך ומתרחב של הפרסטרויקה מבית היוצר של גורבצ'וב . מירון מגייס את משנתו של מיכאיל בחטין ( המאוזכרת גם ברומן גופו ) , "הקובעת כי כל מערכת תרבותית דומיננטית, המונחה כביכול על-ידי אידיאלים נעלים המושלטים בכוח, תוליד תרבות-נגד 'קרנבלית', המונית, גסה במכוון ויצרית ללא-רסן, השמה לצחוק את אמה-יולדתה, ומנסה לשמור על שפיון דעתו של האדם הפשוט דווקא בעזרת מה שנראה כטירוף" . תרבות-הנגד מתגדרת במרווח האבסורדי שנוצר בין חסדי הגלסנוסט - "הפתיחות החדשה" המורעפת על ברית המועצות בברכתה של המפלגה והמנהיגות העליונה - לבין ההתבצרות הרפלקסיבית של המשטרות המקומיות המופקדות על "הסגירות הישנה" . כוחות אלו מגיבים עדיין ברשעות אופיינית על ביטויים של פרובוקטיביות : הם מבצעים מעצרי פתע וחקי...
אל הספר