132 דנה אמיר מושא התיאור שלהם במקום להעבירו חי . מהו הדבר שהכתיבה הפסיכואנליטית "שומטת מהתמונה" דווקא דרך המאמץ לצלמו ? בארת כותב : הצילום מייצג אותו רגע רגיש מאד כשאני, לאמיתו של דבר, אינני לא הנושא ולא המושא אלא נושא שחש כי הוא נעשה מושא : אז אני מתנסה בגרסה – זוטא של מוות [ . . . ] : אני אכן נעשה רוח רפאים . הצלם מיטיב לדעת זאת והוא עצמו חושש מפני מוות זה שבו תחנוט אותי פעולתו . [ . . . ] דומה שהצלם המפוחד חייב להתאמץ עד קצה גבול יכולתו כדי שהצילום לא ייהפך למוות . ( שם, עמ' 18 ) [ . . . ] באחד הימים צילמה אותי צלמת מעולה . נדמה היה לי שאני רואה בדמות המצולמת את אותותיו של אֵבל שחוויתי לא מכבר ; בפעם זו החזיר אותי הצילום אל עצמי . זמן – מה לאחר מכן מצאתי תצלום זה על גבי עטיפה של חוברת . מלאכת הדפוס גרמה לכך ששוב לא הייתה לי אלא ארשת פנים מוחצנת להחריד, מרושעת ודוחה כתדמית שביקשו המחברים לתת ללשוני . "החיים הפרטיים" אינם אלא אותו אזור של מרחב ושל זמן שבו אין אני דימוי, מושא . אני חייב להגן על זכותי [ . . . ] להיות נושא ( סובייקט ) . ( שם, עמ' 19 - 20 ) בדומה למושא הצילום, גם מושא תיא...
אל הספר