041׀ על החיים ועל המוות הנטייה הטבעית שלנו היא לשכוח, להדחיק, להכחיש את עובדת מותנו — בוודאי במישור היומיומי — וזה אולי מה שמאפשר לנו להמשיך לחיות . רק לעתים רחוקות אנחנו חשופים ל"חוויה קיומית" שבה תפיסת המוות מבליחה מבעד להגנות השונות . חוויה כזו גם לא ניתנת לשחזור מרצון : אנחנו יכולים לחשוב על המוות חדשות לבקרים מבלי שהתפיסה המלאה שלו תבקיע אל פנים הווייתנו . דייוויד יוּם כתב על "נחמה מטפיזית" שבאי-היכולת לתפוס את המוות . אמנם הנחמה היא במישור המטפיזי, אך מדובר בעניין של תפיסה מוחית : אי-היכולת של המוח ו"אי-הרצון" של הגנים שנהיה מודעים למותנו . למעשה זוהי "נחמה ביולוגית", או "נחמה הכרתית" . אי אפשר לגרום לאדם לחוות את החרדה המתלווה לרגע שבו קורסים מנגנוני ההגנה שמוחנו האבולוציוני בנה, כך שלפתע — בצורה ברורה ומובחנת — יתפוס את עובדת מותו . אדם יכול, פתאום, לחוות זאת כמכת ברק בכל ישותו . והוא גם יכול לקרוא ולחשוב על המוות, ולא לחוות דבר . להיות בלוויה של אדם אחר, ולא לחוות את עוצמת החוויה של מותו-שלו ( אלא לכל היותר — לחשוב על כך, או קצת להצטער על כך ) . מנגנוני ההגנה וקוצר ההשגה של מו...
אל הספר