107 פרק שלישי : מערכת הכפרה ביום הכיפורים – בין המקרא לספרות התנאית 107 68 הסבירה שבדומה למגילת המקדש, גם אצל התנאים כאמור, במשנת התנאים . ורמן ברגע שמוקד הכפרה הועתק אל העם הרי שמעמדו של הדם ככוח כפרה נפגע ועניין זה בא לידי ביטוי גם בצמצום תפקידן של הזאות הדם . אולם אני מציע לראות כאן מהלך פרשני מורכב יותר . עמדנו לעיל על שתי ההנחות של הדרשה הקובעת שהדם מכפר על חטא טומאת מקדש וקודשיו : 1 . הטומאה אסורה רק בזיקה ישירה למקדש . 69 הראתה כי ההנחה . כפרת יום הכיפורים היא על הקהל ולא על המשכן . כאמור, נעם הראשונה היא נקודת יסוד בעולמם של חכמים שהדגישו שאין איסור הלכתי בעצם ההיטמאות אלא רק בכניסה אל הקודש בטומאה . במאמץ פרשני ניכר מסבירים חז״ל פסוקים רבים המורים, על פי פשוטם, שהטומאה אסורה גם בחיי החולין ומטמאת את 70 המשכן, שהכוונה היא אך ורק לטומאה בזיקה אל הקודש . לטענתה : הפרשנות התנאית כופה על הפסוקים ׳המרחיבים׳, ממש ללא יוצא מן הכלל, דרשנות תקיפה הדוחקת אותם, בניגוד לפשוטם, להשמיע שאין איסור טומאה אלא ביחס למקדש וקודשיו . נראה לי שיש להבין את הדרשה שלפנינו על רקע ׳המפעל הפרשני׳ אותו תיא...
אל הספר