לד . להתהוות מערכות הסימון בשיטה הארץ-ישראלית | 95 אפשר להצביע על המשותף ועל הדומה בכתבי-היד, אבל אין וניקוד וטעמים בכלל . שיעור לשונֶה בכל אחד מהם . והסיבה מובנת מאליה . לפנינו שיטה בעצם התהוותה, בגישוש צעדיה הראשונים . היו שניסו לקבוע את זמנם של טקסטים על-פי מידת ההתקדמות שבהם בשימוש בסימנים ובהערכת דרכי השימוש בסימנים . לא כל הדעות 5 מכל מקום, כתבי-שוות, וממילא גם המיון הכרונולוגי אינו אחיד ואינו מוסכם על הכול . היד המקראיים הקדומים ביותר ( כנראה, מן המאה השמינית ) ממעטים בסימנים בכלל, לעִתים, סימן אחד לתיבה ולעִתים אף לא זה, ואף המאוחרים שבהם לא הגיעו מעולם לציון מלא של כל הטעמים והתנועות וגוֹניהן, כפי שהדבר גלוי לעינינו, למשל, בניקוד הטברני . בנידון זה יש להבחין בין טקסטים מקראיים, הכוללים, לעִתים, גם תרגום ארמי, לבין טקסטים של הפיוט . בפיוטים ששגירותם בפי הקוראים מעטה, מידת הניקוד מלֵאה יותר, בדרך כלל, שהרי כורח הוא להנחות את הקורא בקריאה הנכונה, ואילו בטקסטים מקראיים, שמסורת קריאתם מסוּרה מדור לדור והם שגורים היטב בפי הקוראים, 6 לעומת זאת, מרובים בהם סימני הניקוד מועטים יחסית, א...
אל הספר