162 מיכל ברנע - אסטרוג 42 אחת מוצבת מול רעותה, הן מהדהדות זו בזו מערכת לימבית ומשנות זו את זו עד אין-סוף . ויניקוט מפנה את מבטנו לכך : מה רואה התינוק כשהוא מסתכל בפני האם ? טענתי היא שבדרך- כלל התינוק רואה את עצמו . במילים אחרות, האם מסתכלת בתינוק, ומראה פניה קשור למה שהיא רואה שם . [ . . . ] אני מבקש שאותו הדבר, שאימהות האוהבות את ילדיהן מיטיבות לעשותו בטבעיות, לא יילקח כדבר מובן מאליו ( ויניקוט, 1967 : 129 ) . התרומה החשובה של המשפטים הפשוטים הללו נובעת בין היתר מהדיוק ומהבהירות שבה הם מתארים את חילופי הדברים המנטליים, שבאמצעותם מתקיימים יחסי ההתהוות המותנית הבין-נפשיים : התינוק רואה בפני האם את האם הרואה אותו . מצב התודעה שלה כשהיא רואה אותו, האופן שבו היא תופסת אותו, חשה אותו ומגיבה כלפיו - הם אלה שקובעים את האיכויות הניבטות מפניה ; וכשהתינוק קולט, תופס וחש אותן, הן מכוננות, במידה רבה, את הדרך שבה הוא תופס וחש את עצמו . האדם אינו רק יציר מבטו של ההורה . לא כל תכונותיו, יכולותיו ומגבלותיו נובעות מיחסי אובייקט ראשוניים, מהחזקה ומהכלה מוצלחות, מהתאמה מספקת או בלתי מספקת של הסביבה . עם...
אל הספר