138 מיכל ברנע - אסטרוג * * * מעשה שהיה כך היה, לא בפעם הראשונה ובוודאי גם לא בפעם האחרונה : המציאות טפחה על פניי והוכיחה שאני טועה . נעים לדעת, נעים להתרפק על המוך של תחושת העצמי הטובה ; אבל קרה מה שקרה והמצע הרך נשמט, ובעיניים כלות התבוננתי בו אוזל, מתפזר לכל עבר, נעלם בחלל . אני משתדלת להכיר בהתרחשות ולא להפנות לה עורף . להרשות לה לפעור בי פתח, להיכנס אל עולם המבנים הפנימיים ולפעול בו את פעולתה . ראשית היא פוגשת את המבנה שנוּגַח . המבנה נתלש משורשיו, שהיו נעוצים עד אז בָּעצמי, ומאבד את מעמדו ההרגלי . כעת עליו לגשש בשרידי זרועותיו הכרותות אחר אתר אחֵר לעגון בו, או שלנצח יֹאבַד . בינתיים הוא משייט בחלל הנפש, עקור, לא נבלע ולא נפלט, מוכר וזר, ביתי שהפך אל-ביתי . בדרכו הוא חולף על פני גופים נוספים, נוגע ולא נוגע בהם, מקרין עליהם מאיכויותיו הנוכחיות . לאורו הזר גם הם פתאום מוכרים פחות, נוחים פחות להזדהות . התודעה בוחנת אותם מזווית העין בחשדנות, כבר אינה בטוחה בדבר . היא אינה בטוחה בטיבם של הגופים, במעמדם, בערכם . היא אינה בוטחת בטיבו של מבטה, ביכולתו להעריך נכונה . אם המבנה שנתלש גדול מספ...
אל הספר