358 מיכל פרם כהן כפי שהראה אופק, עד ראשית המאה ה- 20 לא הבחינו הסופרים 2 ספרי הלימוד העבריים בין ספרי לימוד לספרי קריאה לילדים . כללו קטעי קריאה של ספרות יפה, ואילו ספרי הקריאה היו בעלי אופי דידקטי, וסיפורים בדיוניים נכתבו כדי להדגים לקוראים מהי התנהגות נאותה או בלתי-נאותה על פי הנורמות המקובלות . מבחינה זו התאימו דרך ילדים ו בגד בוגדים למאפיינים הדידקטיים של ספרות הילדים והנוער בתוכנם ובסגנונם . ההתעלמות מהם בולטת גם בשים לב לעובדה כי בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה חיפשו המורים בבתי הספר העבריים סיפורי עלילה כתובים בעברית 3 לדוגמה, בהקדמתו לתרגומו ל זכרונות קלה עבור תלמידיהם . לבית דוד כתב פרידברג על הצורך בסיפורים היסטוריים-לאומיים לבני הנעורים : "מי לא יכיר נחיצות ספורים כאלה בספרותנו העברית, אשר יעוררו בלב בני הנעורים את האהבה לעמם [ . . . ] אשר יפיחו בקרבם את זיקי הלאומיות והיתה ללבת-קודש ושלהבת-יה [ . . . ] ? מי לא יכיר כי דרושים לבני הנעורים אשר בקרבנו ספורים כאלה אשר יקשרום אל עמם, אל עברו, אל משאת נפשו ועתידותיו 4 סביר להניח אפוא שהעדרו של מסר לאומי חד-הלאומיות ? " . משמעי בסיפורי...
אל הספר