] 294 [ לָב ן האלוהיוּת השלֵווה שבו, שלא כמו המקרים הרוחשים של החיים ( 224 . Pater, 1915, p ) . לפנינו תרכיז של מה שעסקתי בו רבות בספר הזה . האנושות ( וקרוב לוודאי רק "האדם" [ man ] ) הגיעה לשיאה בציוויליזציה של יוון העתיקה, אשר בתקופה הוויקטוריאנית היה מקובל לראותה כלבנה בדרך מוחלטת . הדבר שעושה את הלבנים מיוחדים הוא האור שבפנים, אם כי האדם המודרני מוכרח להיאבק כדי לראות אותו, ובוודאי כדי לשוב ולהשיג אותו . האור הזה, הלבן, מתלכלך ( "מוכתם" ) בדם, בתשוקה, בתנועה, זאת אומרת הלוא כך, בחיים . בייצוג הרחב יותר של לובן, עצם המאבק ללובן הוא סימן ללובן, אבל כאן אצל פייטר כיבוש מחדש של הלובן משמע גם הַשָלַת החיים, דבר שפירושו אינו יכול להיות אלא מוות . הרעיון היסודי של לובן ומוות לובש צורות רבות . לעיתים קרובות נדמה כי ללבנים יש יחסים מיוחדים עם המוות, כמהים אליו אך גם מביאים אותו לאחרים . מוות עשוי להיתפס בבחינת דבר-מה שיש לפלל אליו באדיקות אבל גם בבחינת דבר-מה מבעית . בפרק הזה, קוֹדָה יותר מאשר סיום, אדון בעיקר באֵימתנותו של הדימוי משום שהגרסאות המתקבלות יותר בברכה, שנראות בחטף בטרנסצנדנטיוּ...
אל הספר