230 | הוראה מאלתרת - זו לא מילה גסה דהאן מביא כדוגמה לכך התנהלות בין "מורה מיוחדת לספרות" ( שם : 176 ) , צביה ליטבסקי, 7 לבין תלמידהּ . היא ביקשה מכיתתה לפרש שיר לפי קווים מנחים שנלמדו בכיתה . אחד התלמידים הגיש עבודה שלא תאמה את הנלמד בכיתה . במבט ראשון היא יכלה, כמו מורים אחרים, לפסול את העבודה ולראות בה מעשה של עצלנות, חוסר תשומת לב או "הפרעה" לתכנון התהליך של הוראת השיעור . אך ליטבסקי שוחחה עם התלמיד והקשיבה לדעתו . "לטענתו שיר עבורו הינו רק מה שהוא מעורר בו ללא הצורך בניתוחים מיותרים" ( שם ) . היא לא פסלה את דעתו, אף על פי שלא הסכימה עמו . היא הציעה לו לשכתב את העבודה מתוך ביסוס ונימוק של השקפתו . "מופתע, הוא מצא עצמו מסכים וכותב חיבור מוצלח שבו הוא מגן כיאות על עמדתו הפרטיקולארית למעשה הקריאה בשיר, באופן אשר פונה לאחר ואינו מוחק אותו" ( שם ) . בלשון ההוראה המאלתרת נאמר שהמורה פעלה לפי העיקרון של "לא לסתור או לשלול רעיונות" אלא קיבלה והוסיפה . היא רתמה את התנגדות התלמיד לפעולה לימודית של פיתוח השקפה, גם אם אינה מסכימה אתה, ופתחה ערוץ בעל משמעות למוטיבציה, להנאה ולדיאלוג בינה לבינו ...
אל הספר