של "מאה שנות השפלה" מראה שהיו שני כוחות מנוגדים, כל אחד ממקור שונה, שפעלו יחד נגד האימפריה . הכוח הראשון היה מרידות, דוגמת מרד טאיפינג ( או מהפכת טאיפינג ) , מרד הבוקסרים, מהפכת שׂינְהַאי ( Xinhai , שבה הודח הקיסר ) והמאבקים בין שרי המלחמה המקומיים . הכוח השני היו מעצמות המערב ויפן, "המעצמות הזרות", שהתפשטו פנימה לתוך סין ככל שהשלטון הקיסרי נחלש . כל אחת מהמעצמות פעלה להגדיל את השפעתה בסין על - ידי הגדלת הפעילות המסחרית שבה, הפעילות המיסיונרית והשתלטות על טריטוריה שהייתה שייכת לקיסרות . הן עשו כל מה שניתן בסין - סחרו, המירו ונלחמו . המעצמות לא היססו לפעול בכוח נגד סין : אחרי מלחמת האופיום הראשונה, באה מלחמת האופיום השנייה של 1856 . היפנים נלחמו בסינים ב - 1894 והוציאו מידיהם את קוריאה וטאיוואן . ב - 1900 פלש כוח בינלאומי לסין בשביל להכניע את מרד הבוקסרים וכבש את בייג׳ין . עם כל פלישה, כל מלחמה, סין איבדה עוד קצת מהריבונות שלה . אחרי מלחמת האופיום השנייה היא נאלצה להפוך את הסחר באופיום לחוקי ולאפשר למשלחות דיפלומטיות לגור בבייג׳ין, בעיר הקיסרית . עבור שושלת צ׳ינג זו הייתה חוצפה שאין כדוג...
אל הספר