128 ישי מבורך את המוצרים האסורים, כותבים עליו בגדול "חמץ" והולכים לרב ומוכרים אותם לאיזה "אינו יהודי" מסתורי, במכירה פיקטיבית הפוטרת אותם מהדין הנוראי שבמפגש האיום עם החמץ . במקרה זה, חז"ל משמרים את התוקפנות של האיסור האלוהי, המביאה לאובססיביות של הניקיון, אך מעניקים פתחי מילוט בזמן הווה מן הכרת . ובדומה לכך, גם החוק המבעית של "בן סורר ומורה" והאגרסיה הקשה כלפי האחרוּת של "עיר הנידחת" עוברים מהלך 8 - אך בניגוד למקרה של החמץ, שם התוקפנות דומה אצל חז"ל של האיסור נשארת אך מותקת מאיסורי הכרת אל עבר הניקיונות הקדחתניים שלפני החג, חז"ל בבן הסורר ובעיר הארורה פשוט פוטרים את העניין בקביעה ש"לא היה ולא עתיד להיות" וכל עניינם של דינים אלו הוא רק "לדרוש ולקבל שכר" . כלומר, רק הרוח הקשה של החוק נשארת אך לא המעשה ; הוא מנוטרל . חז"ל עושים זאת רק לאחר שהם נתבעים על ידי האגרסיה והדין, כלומר נמצאים במרחב התוקף שלהם ואו אז מגיע ההיפוך העברי – דרשני על ידי העמדת רצף של מילים המעכבות מילים ומוציאות אותן מפשוטן . כעת על הבן הסורר ומורה - וכמוהו העיר הנידחת 9 - לעמוד ברצף של תנאים והקשרים המוֹנעים ממנו להת...
אל הספר