ג ר י ט 170 מייקל עשה כעצתו . לאחר שסיים את מסלול הלימודים, סיפר לי מייקל, “לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות, וכדי לעשות משהו בינתיים נרשמתי לשנת הסטאז‘ הראשונה . “ להפתעתו, הוא נהנה מעבודתו כרופא . “זאת היתה דרך מוצלחת לעזור לאנשים . זה לא היה כמו בבית הספר לרפואה, שבו מנתחים גופות ומשננים את מעגל קרבס יותר משעוזרים לאנשים . “ הוא סיים את התמחותו והתקדם במהירות : רופא מומחה, מנהל מרפאה, סגן מנהל ואחראי על הכשרת רופאים, ולבסוף ראש מחלקת רפואה פנימית . למרות הכול, מייקל עדיין לא חש שהרפואה היא ייעודו . “כרופא, הרגשתי שהדבר שנחוץ לרבים מן המטופלים שלי אינו עוד מרשם או עוד צילום רנטגן, אלא דווקא מה שעשיתי בעצמי מאז ילדותי . הדבר שהיה נחוץ למטופלים רבים היה לעצור ולנשום ולהתחבר לגמרי עם חווייתם את חייהם . “ התובנה הזאת הובילה את מייקל לפתוח סדנת מדיטציה למטופלים שסבלו מבעיות בריאות רציניות . זה היה בשנת 1992 . מאז הוא הרחיב את התוכנית, ולאחרונה הפך אותה לעיסוק בהיקף מלא . נכון להיום הוכשרו במסגרתה כ- 15 אלף מטופלים, אחיות ורופאים . לאחרונה ביקשתי ממייקל לשאת הרצאה על קשיבות בפני מורים בבתי ס...
אל הספר