מ ש נ ה ג מסכת נידה 151 בשיעורים, "קרובים דבריהם להיות שווים" . כל חכם הציע שיעור משלו בבית מדרשו, ולא פליגי . עוד מצוטט בבבלי שם : "הכי קאמר : איזהו אחר זמן ? כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עֵד ותבדוק בו . וכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה, מחלוקת רבי עקיבא וחכמים . והא 'אחר כך' קתני ! הכי קאמר : וזהו 'אחר כך' שנחלקו רבי עקיבא וחכמים" ( נידה יד ע"ב ) . אם כן, הבבלי מפרש את דעת חכמים כקרובה לדעת רבי עקיבא, וכל המחלוקת היא על משך הזמן . אם עבר זמן קצר, חכמים יסכימו שהבעל טמא ; אם עבר זמן רב, הוא טהור . אין זה פשט המשנה אלא ניסיון לדחות את דברי חכמים ממסורת ההלכה ולאחד את התוספתא עם המשנה . עמדתם של חכמים סובלת מחוסר לכידות משפטית מ"מה נפשך" : אם האישה טמאה למפרע ( מעת לעת ) , הבעל טמא ; אם הבעל טהור, גם היא צריכה להיות טהורה עד לזמן שבו התגלה הדם . פסיקת חכמים בלתי אחידה מאפיינת אפוא מצבים של פשרה וספק מציאותי . ההלכה המאוחרת העדיפה את התוספתא, האחידה יותר מבחינה משפטית, כפי שהסברנו גם את גוף המשנה לעיל . במבוא למסכת הדגשנו שמחלוקות המושפעות מפשרות וממציאות משתנה מאפיינות הלכה...
אל הספר