הטענה המרכזית שאטען כאן היא ששיח הפטריוטיזם הרווח בציבוריות הישראלית בכלל , ובמערכת החינוך הישראלית בפרט , הוא שיח של פטריוטיזם " חזק " : שיח שמתאפיין בדרישת נאמנות לערכי המדינה , שהיא בעלת חשיבות וערך גדולים יותר מכל היחידים שהם אזרחיה . שיח זה גורס שהאחרונים גאים במולדתם ומוצאים את טובת אחיהם לנאמנות – בניה האוהבים של המולדת – כמי שקודמת לטובתם של אחרים שאינם אזרחים אוהבים ונאמנים . לאזרח הפטריוט , כך גורסת העמדה ה " חזקה " , מגיעות פריווילגיות מטעמה של הפאטריה שאינן מנת חלקם של האזרחים שאינם פטריוטים . גאוות המולדת באה לידי ביטויה המוחשי בשימוש בסמלים פטריוטיים ( דגל , המנון , אנדרטאות וכדומה ) ובהשתתפות בטקסים פטריוטיים . על פי השיח ה " חזק " ניתן לבקר את רשויות המדינה , אולם אין להבאיש את ריחה של המולדת בין אומות העולם , ויש להתנגד לביקורת חיצונית זרה , כזאת שמבקשת או שעשויה לפגוע בכבודה ובשמה הטוב של הפאטריה ולהחלישה . אכן , לכבוד הלאומי חשיבות מרכזית עבור הפטריוט ה " חזק " . שיח הפטריוטיזם הישראלי ה " חזק " משרטט את גבול הביקורת ומוצא תחומים שבהם אין מקום לביקורת או לזלזול . כזה...
אל הספר