הקטע החותם את התיקון מתאר לא רק קומה עומדת אלא גוף מהלך . בדומה לריטואל הקילוסין הרווח בטקסי הנישואים היהודיים בימי הביניים 120 מתוארת עתה הכלה המהלכת אל בית חתנה ואל החופה הנתקנת לה שם . תמונת שיעור הקומה מועצמת כך כתמונת זיווג , כשמתברר כי העמדה זו מובנת גם כקישוט והתקנה של הכלה לקראת זיווגה המיועד עם חתנה . לתיאור הליכה זו משמעות נוספת הקשורה בניסיון לתאר דמות חיה ופועלת ולא מבנה גוף סטטי העומד על מקומו . 121 תמונת השכינה המהלכת מציירת דמות פעילה שבעל התיקונים בוחר להדגיש את נוכחותה ומהותה העצמית : הא ציון דאיהי שכינתא נפקא בכל קשוטין דילה , וכל עלמא מורין לה באצבע , הדא הוא דכתיב ( ישעיה לג , כ ) ׳חזה ציון קרית מועדנו׳ . וחתן נפיק מעוטר לגבה , וכל עלמא אמרי ( שיר השירים ג , יא ) ׳צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו׳ . חתונתו – שכינתא עלאה , שמחת לבו – שכינתא תתאה , יום דתרוייהו – עמודא דאמצעיתא . בוצינא קדישא , הא כלה מתקשטא לגבי בעלה דאיהו יקו״ק , ברא דמלכא . ( שם ) תרגום : הנה ציון , שהיא השכינה , יוצאת בכל קישוטיה , וכל העולם מורים עליה...
אל הספר