אתמקד תחילה בדמותו של גיבור העלילה , ׳בעל הקבין׳ , ובמשמעות שיש למום הרגליים שלו בהקשר של ספרות תיקוני הזוהר . התייחסות מפורשת לחיגרותו נמצאת בסיפור בשלב ההיפוך , כאשר החיגר מתוודע לחכמתם המדומה של החכמים . הוא אומר להם : ׳אתון חכימין , מארי דדורא , דאזלית אבתרייכו עד כען למנדע ית חכמתייכו ?! בודאי לאו אתון חכימין ! ׳ . הוא מדגיש ומאדיר את פסוק ההבלים – ׳דודאי בהאי קרא עבידנא כל בניינא דא , וביה הווינא טס עלמא בטיסה חדא ... ׳ , ומסיים : ׳ואנן בהאי ארעא כלהו אזלינן בעלי קבין׳ . אנו רואים כי משפט זה נאמר בהמשך לאכזבתו העמוקה של החיגר מחכמי הדור , בעקבות דחייתם את לימוד התורה על דרך הסוד שנעשה בישיבה שלו למעלה . אם כך , יש לשאול כמה שאלות : מה הקשר בין פסוק זה , שינונו וסודו , לבין האמירה התמוהה ׳ואנחנו בזו הארץ כולנו הולכים בעלי קביים׳ ? כיצד קשור מומו של החיגר לדרך הלימוד שהוא מציע בבית מדרשו ? ובכלל , מהו עניין חיגרותו של ׳בעל הקבין׳ ומהי הפונקציה שמומו משרת בסיפור ? לטענתי , מומו של החיגר בסיפור בוודאי איננו מקרי . הוא נטען משמעות עצומה לאור זיהויה של השכינה עם הרגליים האלוהיות , המית...
אל הספר