מיתוס השכינה ונוכחותה בגלות הוא עניין יסודי בהגותו של בעל התיקונים והוא לובש צורות שונות ומגוונות . בשער הקודם העמקנו חקור במיתוס זה בגילויו ברעיון של גלות השכינה , דרך דימוי הציפור הנודדת מקנה והקריאה לנדודים עמה ; בשער שלפנינו נעסוק בגילוי אחר שלו – והוא נפילת השכינה בגלות . נעקוב אחר הפיתוח של ספרות תיקוני הזוהר למיתוס העתיק , שראשיתו במקרא , המתאר את בת ציון בגלות כנפולה מבלי יכולת לקום . פיתוחן של שתי תמונות מצוקה אלו , הנדודים מזה והנפילה מזה , כל אחת בדרכה , מדגיש את העניין המרכזי שמוצא בעל התיקונים בתיאור סבלה של השכינה בגלות . מבחינה זו , הגלות אינה נתפסת רק כניגודה של הגאולה או כקודמת לה בזמן אלא כשלב המקדים אותה במובן העמוק , כמצב שמתחייבת ממנו גאולה . כשם שהבריאה בוקעת מן התוהו , והאור מן החשכה , כך הגאולה מפציעה מתוך מצוקת הגלות . 1 מיתוס נפילת השכינה מורכב מכמה היבטים , ובהם נדון בשער זה : תיאור החורבן והגלות כנפילה ; דימויים המתרכזים בפגיעה ברגליים , מום או חיגרות ; הרגליים כייצוג לדמותה של השכינה . הפרק הראשון , פרק , 8 יעסוק במקורותיו של מיתוס זה במקרא ובספרות חז״ל , ו...
אל הספר