עוצמה

קל להבין שהילד זקוק לפגוש את ההורה בעוצמתו . זה מרגיע אותו , מעניק לו ביטחון ומאפשר לו לחוש שאינו לבד – יש מישהו ממש אתו . גם מקור השראה וגם בן שיח – שני דברים שמאפשרים לו להישאר ילד . גם קל להבין שאדם בעוצמתו הוא אדם אוהב , שהרי אהבה באה משורש החירות , ובעוצמתו חש האדם בחירותו . וממילא כאשר ההורה נמצא בעוצמתו , זוכה הילד בהורה אוהב , וזה בוודאי דבר חשוב . אבל , גם אם בתיאוריה כל זה מובן , במציאות ובשגרת היומיום – זה מבלבל מאוד . מהי עוצמה זו ובמה היא שונה מכוחנות ? אמנם להורה יש הרבה יותר כוח בהשוואה לילדו , אך האם אין זה פירוש בגרותו – שיודע הוא לרסן אות כוחו ולפנות מקום לילדו ? * * * הרבה מן הבלבול קשור ליחס השלילי שיש לנו כלפי עוצמה וסמכות , ולאופן שבו הן מתפרשות בתרבותנו הדמוקרטית . גדלנו להאמין שרצונו של אדם הוא כבודו , ובאופן עמוק ויסודי – לשלול את רצונו של הזולת משמע לפגוע באושיות קיומו . אותו חלק שוחר חירות שבנו דוחה בשאט נפש את עצם המעמד שבו אדם אחד מחליט על אדם אחר ( גם אם הוא רק ילד ) וקובע לו . מה פתאום ? מאין זכותו ? לא ביקשנו ואין לנו רצון לתרגל את המיומנות הזו , שכנראה ...  אל הספר
פרדס הוצאה לאור בע"מ