שייחודה של הלשון העברית טמון בהיותה שפת ההתגלות , אך בה בעת מעיד על התלות של השפה במשתמשיה ומטה את תיאור אופייה של הלשון העברית מהכיוון המיסטי סינגולרי לכיוון הרציונלי פרגמטי ( לא רק שהמשמעות מגולמת בשימוש אלא שאם לא נעשה שימוש בשפה – ערכה נשחק ומתמעט בהיבטים מסוימים , כגון בהיבט של לשון המליצה ) ומדגים ניתוח רציונלי של הלשון העברית . אולם שיא הדיון בחשיפת טיבה הפרגמטי של שפת הקודש מתגלה לדעתי בנקודה שבה לכאורה מוכיח החבר את ייחודה של הלשון העברית , אך למעשה הוא מעמיד ייחוד זה על מאפיין שניתן למימוש בכל שפה . החבר מצביע על הלשון העברית כלשון שבה אירעה ההתגלות ( מתן תורה ) , אולם ייחודה של ההתגלות טמון בפרקטיקה – דהיינו , בדיבור הישיר ולא במאפיינים סגוליים של הלשון העברית ( כיוון שדיבור ישיר יעיל יותר בהעברת כוונת המסר של הדובר לשומע ) : ״כי הנה כוונת הלשון היא – להכניס מחשבה שנתעוררה בלב המדבר אל תוך לבו של השומע , וכוונה זו בשלמותה לא תושג כי אם במעמד פנים בפנים , – כי לדברים הנאמרים פנים בפנים יתרון על הדברים שבכתב״ . והוא ממשיך ומפרט שורה של אמצעים רטוריים ליצירה ולחיזוק של השפעת דב...
אל הספר