למרות ההתנקשויות החוזרות ונשנות של ארגוני הגרילה הפלשתיניים בשלוש השנים שחלפו בין תום מלחמת ההתשה בקיץ 1970 לקיץ , 1973 שררה בישראל , ובעיקר בקרב הקצונה הבכירה של צה"ל , הרגשה נינוחה של ביטחון . הרגשה זו התבססה על כמה הנחות : ההנחה ( המוצדקת ) שסוריה לא תעז לפתוח במלחמה לבדה ; ההנחה ( המוטעית , כפי שיתברר להלן ) שמצרים לא תצא למלחמה כל עוד חיל האוויר שלה אינו מסוגל לפתוח במלחמה בתקיפה מסיבית של בסיסי חיל האוויר של ישראל ; ההנחה ( המוצדקת ) שמצרים לא תחזור על מצוקות מלחמת ההתשה ; ההנחה ( המוטעית ) שצבא מצרים אינו מסוגל לחצות את התעלה במידה שתסכן את שלטונה של ישראל בסיני . הנחות אלו הולידו את המסקנה שמלחמה אינה צפויה בעתיד הקרוב . בתודעת הקצינים רווחו עוד שתי הנחות : ההנחה ( שהתבררה כנכונה ) ששירותי הביון של ישראל מסוגלים לתת לצה"ל התראה במועד שישאיר די זמן לגיוס המילואים בטרם תפרוץ מלחמה ; ההנחה ( שהתבררה כמוטעית ) שאם חלילה תפרוץ מלחמה , יהיה צה"ל מסוגל לסכל בתוך ימים כל ניסיון של המצרים להשיג יתרון קרקעי כלשהו , אם על ידי בלימה על קו התעלה ואם על ידי התקפת נגד שתעקור את היחידות המצריו...
אל הספר