דעה נפוצה בעולם ההלכה היא שפסיקת הרמב " ם האוסרת למסור אחד ליהרג אם אינו חייב מיתה קובעת גם שאין להרוג אחד כדי להציל רבים בכל מקרה אחר , למעט מקרה של רודף . דעה זו אינה רואה הבחנה לעניין זה בין מקרה של דרישת מסירה המלווה באיום להרוג את יתר בני הקבוצה לבין מקרה שבו מצב הדברים הנתון יוצר את הסכנה לקבוצה , כגון עומס יתר בסירת הצלה , שהזכרנו בתחילת הפרק . דעה זו מבוססת על 52 וכן שו"ת שרידי אש חלק ב , יורה דעה , סימן לח , פסקה ד ( ירושלים תשנ"ט ) תמה : ולי נראה שהרמב"ם הוציא דינו ממשנת תרומות ... ואף שהבית יוסף הביא בשם הר"ן שגם שם מותר אם ייחדוה - הרמב"ם לא סבר לו כן , אלא שהמשנה אוסרת בכל אופן , וסתמא של משנה זו היא כריש לקיש וכרבי שמעון [ בתוספתא - א ' א , [' שרק בחיוב מיתה מותר למסור , ומכיון שבנשים לא שייך לומר אם חייבת מיתה , או טומאה , לפיכך סתמה המשנה ואסרה . הגישה המקובלת המפרשת את פסיקת הרמב " ם כמבוססת על דיני רציחה , מן הסוג של " אביזרייהו . " ואם מסירת אחד ליהרג היא עבירה על איסור שפיכות דמים , ברור שכל צורה אחרת של גרימת מוות כדי להציל את יתר בני הקבוצה - ובוודאי המתה ישירה - ...
אל הספר