|
|
עמוד:13
ולידע , אבל למרבה הצער , יכולה גם להיות חוויה של מסירת ידע חד-כיוונית , ההופכת את בן השיחה הצעיר לפסיבי או במקרה אחר , למי שמעוניין לרצות בתשובותיו את המבוגר , כאשר נחסמת בפניו ההזדמנות לחשיבה , לסקרנות ולגילוי . חסימה של דרכי התבוננות והחמצת הזדמנויות ללמידה עלולות להתרחש כמובן בכל שיח ושיג עם ילדים , כמו גם בהדרכה מוזיאונית , והדבר תלוי בין היתר גם בתפיסות מסוימות ומקובעות של הידע הנדרש לילדים על מנת שיוכלו להגיע אל היצירה . מטרתו של ספר זה היא להעביר את האחריות להנאה מיצירת אמנות אל הצופה עצמו . תהליך זה אינו קל ואינו קצר , הוא דורש מאמץ וזמן , אבל הוא תהליך מרתק המחזיר אל הצופה את יכולת ההנאה הישירה מיצירת אמנות ואת האפשרותשיצירהתפתחלפניודרךחדשהלהתבוננותבעולםשהואחיבוובעצמו . בספרה The pleasure of beholding - The visitor's museum היטיבה לתאר את החוויה הזאת אאוליה בוש מברצלונה : אמנים רואים מה שרוב האנשים מחמיצים . הם מסתכלים על העולם , וגם אם האובייקטים שאליהם הם מתייחסים נראים לנו בלתי-משמעותיים , הם הופכים את המבט שלהם על אובייקטים אלה למשמעותי עבורנו . יצירות אמנות הופכות להיות רגעים משמעותיים בהיסטוריה של הבנת המציאות שלנו . אמנים יכולים להפוך את המציאותי גם למציאותי וגם למשמעותי . הטעם שאמנות משאירה אחריה הוא של תחושה פילוסופית עילאית . האמנות נותנת את התחושה שהמציאות – גם אם נראית לנו מוכרת ונתפסת דרך חיי היום-יום שלנו - יכולה תמיד להפתיע אותנו . זאת ההרגשה שהעולם שבו אנו חיים תמיד יהיה עבורנו מסתורי , ושכל יצירת אמנות חדשה אמיתית תרחיב את הראייה שלנו ותעמיק את ההבנה שלנו . ) Bosch , 1998 : 208 (
|
|