תרבות הזיכרון וההנצחה בראשית ההתיישבות

עמוד:13

להחליפו . מכתב זה עורר הדים רבים . בין היתר , משה דיין שנולד בדגניה , נקרא על שמו . כשטבע מנהיגה של דגניה , יוסף בוסל , בכנרת , הגיעה למקום אימו , יהודיה חרדית שעלתה ארצה והתגוררה בטבריה . היא פנתה לחברי דגניה והאשימה אותם שזה עונש על התנכרותו למסורת אבות : "נתתי להם את הבן בחיים , תנו לי אותו אחרי מותו ואקבור אותו בקבר ישראל בטבריה . " חברי דגניה העבירו את הגופה במהירות לדגניה וקברו אותה בבית הקברות הקטן במקום . בתקופת העלייה השלישית הקושי להתמודד עם המציאות , הבדידות , הקדחת והריחוק מהמשפחה הביאו לריבוי מקרי התאבדות . ואמנם , בבתי הקברות של החלוצים מצויים קברי מתאבדים רבים . בניגוד למסורת צוין על רבים מן הקברים שהאיש התאבד , והוא אף נקבר בין חבריו ולא מאחורי הגדר , כמקובל במסורת היהודית . אמנם היה חשש גדול מפני רומנטיזציה של ההתאבדות ורגשות אשם . לעתים השיחה על הקבר החליפה את ההספד ובאה לחזק את החברים , להוקיע את המעשה או לנסות להבינו , על רקע המציאות והמהפך שהתחולל בחייהם . לגבי החלוצים שאלת האהבה הייתה תמיד גורלית וקשורה לרצונם לחיות במציאות אחרת . השינויים שהתחוללו בתרבות הזיכרון השתקפו בטקס שהתקיים לאחר מותם של החלוצים . במקום מסכת המוות שהייתה נהוגה באירופה , היו החלוצים מצטלמים עם הנפטר על אלונקה . את הגופה היו מעטרים בענפי אקליפטוס , ואמנם נשמרו כמה צילומים כאלו מתקופת סוף מלחמת העולם הראשונה . בעיה מיוחדת באותן שנים הייתה מות הילדים , ולא רק בארץ . יתכן כי גם המשפחות בגולה לא הרבו להתאבל עליהם פומבית , אך כאן בארץ הייתה הסתרה קיצונית . רבים קברו את התינוקות ללא מצבה , או שהניחו מצבה זמנית שנעלמה במהירות . אנו יודעים , למשל , שלאחר שנפטר תינוק במשפחת האפט ששימש מזכיר חוות כנרת , נולדה עוד תינוקת למשפחה . שמותיהם העבריים של התינוקות המכתב ששלח אביו של משה בר 0 קי לחברי דגניה , לאחר שנודע לו על מות בנו

הוצאת ספרים אריאל


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר