|
|
עמוד:262
משיחית הווה , השואפת לשלמות ולאינסופיות ; האינסופי מהווה תואר למרחב האימננטי של משמעויות פועלות , תואר להתרחשות המציאות בפועל . המציאות עצמה היא טרנסצנדנטית בהתרחשותה וקיימת אפשרות לחוות אותה באופן הכרתי מודע , בפועל , במרחב הרוחש . לוינס בוחר בקטיעתו של רצף הזמן כמנוף לפשר תיאולוגי : "הקטיעות אשר מכוננת את הזמן ; " אותה קטיעות בין האני והזולת , בין מוות לתחייה , וקטיעות דואליות אחרות המכוננות את הזמן החללי . לתפיסתי , אותן קטיעות ושברים שלועס חווה ורואה , הם מראות טרנסצנדנטיות של המציאות האונטולוגיה , כפי שניטשה זיהה בהם את הדיוניסי והחומרי , את הרוח הלוחשת בהכרתנו הטהורה את המציאות , בעוד מוות ותחייה , סופיות וחירות , רוחשים בכל עת . הם חלק מההתחדשות , מההתפתחות היוצרת של ברגסון , חלק מהנעורים כפי שמכנה זאת לוינס בתיאורו הפואטי . המרחב קיים ורוחש במשמעויותיו יחסיו מראשית התופעה וער לסיומה , מותה , כפי שהוא רוחש כיחסים בין אב לבן , בין בן לסב , בין הפנים לאחר , ביני לבינך , בין תחילתו של השיח לסיומו . ושוב ממשמעים צלצולי הפעמונים העתיקים את חירות הרגשות במרחב התעלות . הקול הפעמוני הזה משתרג עם הרוח בכל רחבי העיר הקטנטנה והקסומה הזו . החיים כאן לא פוסקים מלנוע בתמיהה , בסוג של שלווה ונוחות , מהגזם של העצים להתנהלותם של העופות עם האנשים , המים והרוח . האורות מתמזגים ומתחלפים , ומשטח המים מספר על נצנוצי המנורות הצבעוניים הקטנים הניבטים מהבתים ומהחנויות הקסומות לאורך התעלה , פנסי אור פועלים בנו חיים . 200 שם , עמי . 239
|
|