|
|
עמוד:10
כאן בשם 'הרנסנס המאוחר' ( או ה ' טרום נאו קלסי , ( ' וזה הושפע בעיקר 2 מן הזרם הספרותי הקרוי 'פלנךה , ' שפעילותו הגיעה לשיאה בשנים 1550 עד . 1560 הרנסנס הספרותי והאמנותי הניב אפוא את פרותיו בשפה הצרפתית עד שנת , 1560 היא השנה שמקובל לראותה כסוף 3 תקופת הרנסנס בחלק הזה של העולם . ואילו הטרגדיה החדשה והקומדיה החדשה שייכות לז'אנרים הספרותיים שלא התפתחו אלא אחרי שנת , 1550 ומכאן שאץ חפיפה מלאה בין הרנסנס במובנו הרחב והכללי ובין 'תאטרון הרנסנס . ' באירופה המערבית כולה פיגר התאטרון במידה זו או אחרת אחרי ביטוייו האחרים של הרנסנס , בראש ובראשונה משום שתאטרון הרנסנס לא היה יכול לקום ולהתפתח אלא לאחר התבססות ההומניזם , כלומר עם גילוין מחדש והפצתן של היצירות הדרמטיות המפוארות של העולם העתיק , ושל החיבורים העתיקים על בניית תאטראות ועל אמנות התפאורה . והיו גורמים מקומיים רבים , מדיניים , דתיים , חברתיים והגותיים ספרותיים , שהשפיעו על התפתחותו של התאטרון ההומניסטי בכל אחת מארצות מערב אירופה . מאחר שהטרגדיה היא עניינו של הספר הזה , התעלמתי כמעט לגמרי מן הקומדיה ; נתתי את הדעת על התאטרון הדתי ולא עסקתי בתאטרון החילוני אלא כשהוא נוגע במישרין או בעקיפין בטרגדיה התנ"כית . גם מחזות דתיים בעלי מוטיבים נוצריים המוזכרים כאן לא נבחרו אלא משום שיש בהם לזרוע אור על נושא הספר . הפרק הראשון סוקר ברפרוף את קורות התאטרון הצרפתי הדתי בסוף ימי הביניים , משום שיש קשר — לעתים אמיץ למדי — בין תאטרון העבר לתאטרון שבמחצית השנייה של המאה הט"ז . בהמשך ביקשתי לברר מה היו המקורות העיוניים והדוגמאות המעשיות שעמדו לנגד עיניהם של אבות התאטרון המודרני ( פרק ב , ( וכיצד התפתח התאטרון החילוני בשלהי תקופת ההומניזם והרנסנס ( פרק ג . ( התאטרק התנ"כי עומד במרכז הפרקים הראשיים ( ד , ה , ו , ( שעניינם הטרגדיות שנכתבו בין 1550 ל 1585 בקירוב , ויוצריהן . פרק ז עוסק בטרגדיה התנ"כית בשנותיה האחרונות של המאה הט"ז , שבהן גברה והלכה השפעתם של
|
|