|
|
עמוד:352
הוותיקות , ולעומת זאת , נתפסו כהולמים את הדרישות הנמוכות של עבודה בקו הייצור ; דבר שלישי , תצורה זו של פיתוח איפשרה למשוך השקעות , בין השאר , מתעשיינים ובעלי הון יהודים שעשו את כספם על ידי העסקה של עובדים מן העולם השלישי , דוגמת ישראל פולק , מקים מפעלי פולגת , שהובא מצ'ילה . תצורה ספציפית זו של פיתוח , המתבסס על חלוקת עבודה עדתית , עודדה את התהוותה של מה שניתן לקרוא "תרבות פיתוח" מוגדרת למדי . המרכיב המרכזי , אולי , של תרבות פיתוח זו , הוא אבחנה פנימית , תוך יהודית ישראלית , בין עולם ראשון לעולם שלישי ( ר' שוחט , , 1991 לבחינה מקיפה של עניין זה בתחום הקולנוע . ( אבחנה זו , המלווה את היהודים בישראל בעת החרשה מאז סוף המאה הקודמת , לבשה במהלך השנים צורות מצורות שונות , ואף ידעה שינויים , עליות ומורדות , ואולם ברוב הזמנים היא שימרה מאפיין בסיסי שלה , והוא הנחה פוליטית תרבותית באשר למי "ראוי" לכל מקום ומקום בחלוקת העבודה החברתית . ( ר' ב . סבירסקי , : 1987 שוחט , ( 1991 מרכיב שני של "תרבות הפיתוח" האמורה הוא עמדה הגורסת השקעה דיפרנציאלית עד מאוד בפיתוח משאבי האנוש של החברה הישראלית . באותן שנים ממש בהן נישאה ברמה הרטוריקה של ה"רה סוציאליזציה" לקראת "מודרניזציה" של יוצאי ארצות ערב , תוך העברת מסר משתמע של חתירה לשוויון בין העדות , עוצבו מנגנונים שהבטיחו , למעשה , מידה גבוהה של ייצור מחדש של אי השוויון בדורות הנראים לעין . נסתפק כאן באיזכור מנגנון החינוך המדינתי , שהציע מסלולים נפרדים , למעשה , לבני העדות השונות , ואת מנגנון ההכשרה הצבאית , שעוצב כהמשך למסלולים נפרדים אלה , בצורה של בידול בין יחידות "מובחרות" ובין יחידות רגילות . למעשה , בשום שלב לא נעשה נסיון ממלכתי רציני לממש את חזון ה"מודרניזציה" במשמעות השוויונית שלו . תפיסת הפיתוח שהתהוותה בשנות החמישים לא חייבה זאת . נהפוך הוא : היא חייבה מודרניזציה מבודלת , של שכבד , ניהולית בעלת הכישורים והקשרים הדרושים כדי "לעלות על הגל" של השינויים העולמיים בייצור ובשיווק , מחד , ושל שכבת עובדים בעלי מיומנויות פשוטות יחסית , גמישה מספיק כדי לעבור מקו הייצור בטקסטיל לקו הייצור בתעשייה בטחונית ומשם לקו הייצור במפעל אלקטרוני . מודרניזציה מבודלת זו אינה מוצגת , בדרך כלל , ואף לא נתפסת בעיני רבים , כתוצר של מדיניות פיתוח ; במקום זאת היא מוצגת כתוצר של "הבדלים ביכולת" בין בני העדות השונות , ולמעשה כמעשה של "אין ברירה , " כביכול לנוכח הכשלון של "כל הנסיונות" להביא את המזרחים לרמה שווה לזאת של האשכנזים . תפיסה זו של "אין ברירה" מובילה אותנו למרכיב השלישי של "תרבות הפיתוח" הנדונה , שהוא פועל יוצא של שני המרכיבים הראשונים . הוויתור על הפיתוח של משאבי האנוש של כלל האוכלוסיה , וההסתפקות של המעמד השליט כפירות קצרי הטווח של הפיתוח נוסח שנות ה 50 ( שהתווספו אליו , מאוחר יותר , הסיוע החיצוני רחב המימדים והפיתוח של התשלובת התעשייתית צבאית , אליה נתייחס בהמשך , ( גררו עימם הגדרה מצמצמת ומוגבלת של פיתוח . תוך התרחקות מן היומרה הציונית —ברמה הרטורית , לפחות —של הבאת "קידמה" למזרח התיכון , מכוונים עצמם מעצבי הפיתוח בישראל לעמדה של תיווך בין העולם הראשון ובין העולם השלישי —הן זה הפנימי והן זה הסובב . האליטה הניהולית והטכנולוגית מאתרת באמצעות כישוריה וקשריה בעולם הראשון את ה"גומחות" הרווחיות והאופנתיות , ומתפעלת את העולם השלישי הנתון
|
|