|
|
עמוד:209
במהותו היה מאבקה של המפלגה הקומוניסטית בתוך המגזר הערבי מאבק נגד אפליה , אך למאבק זה לא נוסף רצון להגדיר את השוויון באופן חיובי . היה זה מאבק שהסתפק בהגדרה שלילית של השוויון כחוסר אפליה , להבדיל מהגדרה חיובית של השוויון . משמע הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה , במקום מדינת היהודים בלבד . מאז הקמת המדינה ב 1948 ועד שלהי מלחמת 1967 תמכה מק"י בחוק השבות ובקליטת העלייה . היא אף הפגינה עוינות כלפי ראשית התארגנותה של התנועה הלאומית הפלסטינית בפזורה , וגם כלפי כל התארגנות על בסיס לאומי בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל , כמו במקרה של תנועת אלארד . יחד עם זאת , דגלה מק"י באופן עקבי במאבק נגד אפליה לאומית . התהליך שהתרחש בתוך מק"י הוא בגדר של הדגמה מתומצתת של תהליכים שיתרחשו מאוחר יותר במימדים גדולים בקרב כלל האוכלוסיה הערבית . החברים הערבים במק"י עברו תהליך של מודרניזציה מואצת שמשמעותו ישראליזציה ופלסטיניזציה שהתקיימו בעת ובעונה אחת : פירוש הישראליזציה היה הרחבת המודעות לעניין הזכויות האזרחיות , ואילו הפלסטיניזציה התבטאה בהדגשת השייכות הלאומית לעם הפלסטיני . בזמן שבו ביססה מק"י את דפוסי ההתארגנות העיקריים של הערבים בישראל במאבק למען שוויון זכויות אזרחי ( המוגדר בצורה שלילית , ( התרחשה בה עצמה התעוררות לאומית , אם כי לא לאומנית , שקבעה גם את דרכי הבעת השייכות הלאומית לעם הערבי הפלסטיני , גם בשפה וגם בספרות . מקורה של השפה שבה משתמשות כל המפלגות הפועלות היום במגזר הערבי הוא ללא ספק — לטוב ולרע — בעיתונים אלאתחאד , אלארד ואלג'דיד . מק"י התחילה את פעולתה במגזר הערבי עם צעירים ערבים משכילים בהנהגה של יהודים סטאליניסטים ממוצא מזרח אירופי , וגמרה עם הנהגה ערבית סטאליניסטית שעמדה בראש המגזר הערבי כולו במשך עשור שלם ( מ 1975 ועד , ( 1985 והפסידה בדיוק כאשר הפכו סיסמאותיה לנחלת הכלל . מק"י האמינה באמת ובתמים , לפחות עד , 1967 באפשרות קיומו של העם הישראלי המורכב מערבים ומיהודים , ולכן התנגדה עקרונית לתנועות כמו אלארד , ולהתארגנות הסטודנטים הערבים בסוף שנות ה . 50 היא החלה להסכים להתארגנות על בסיס לאומי , ואפילו לראות אותה בעין יפה , רק לאחר שבה עצמה צמחה הנהגה ערבית , ולאחר שבעקבות 67 היא נדחקה כמעט לחלוטין מן המגזר היהודי . על הניסיון של תנועת אלארד נכתב רבות , ולא משום שלאקדמיה הישראלית יש נטייה כמעט אובססיבית לחקור כל תופעה ולו המזערית ביותר הנוגעת ל"דפוסי ההתנהגות הפוליטית" של הערבים בישראל , עובדה אשר מעידה על כך שמה שחסר אינו מחקר , אלא תיאורטיזציה מסוג חדש , וזו איננה יכולה לבוא מן האוניברסיטה . תנועת אלארד נתפשה בראש ובראשונה כמקרה משפטי , ונחקרה כעיקר מנקודת מבטו של המשפט הקונסטיטוציוני . מה שהוכרע בהחלטת בית המשפט העליון , שמנעה מן התנועה את האפשרות להתמודד בבחירות , הוא שאין מקום להתארגנות ערבית אשר איננה מבוססת על הכרה במדינת ישראל כמדינת היהודים . זאת מכיוון שהחלטה זו לא הותירה מקום להבחנה בין ההכרה בקיום מדינת ישראל , לבין קבלת אופיה היהודי של המדינה . סיטואציה זו חזרה על עצמה בדיונים המשפטיים במקרה של הרשימה המתקדמת לשלום . תנועת אלארד לא היתה תנועה המונית . משקלה האמיתי ורמתה האירגונית והאידיאולוגית נפלו בהרבה מן החשיבות שקיבלה כמקרה משפטי . אף על פי כן , אין לגרוע מערכה של הפרשה בעיצוב תודעתם של משכילים ערבים . את דרכה ימשיכו , לאחר מכן , תנועות כמו בני הכפר והתנועה המתקדמת , אשר ניתן לראות בהן התפלגות של האגף השמאלי
|
|