|
|
עמוד:84
התנועה הרוויזיוניסטית ועבודתה של חנה הרצוג ( 1986 ) על האירגונים הפוליטיים העדתיים . החברה היהודית היישובית החלה להתגלות כחברה פחות מונוליטית . יותר מורכבת ורבת פנים מזו שהיינו רגילים לראות מבעד לעדשה ההיסטוריוגרפית של תנועת העבודה . במקביל , דימויים ומיתוסים קיימים נחקרו מחדש מתוך מגמה לבחון באופן שיטתי וספקני כאחד עובדות ומסרים שהתקבלו עד אז כמובנים מאליהם . ניתן להזכיר שלוש עבודות אשר קראו תגר על מיתוסים מרכזיים של תנועת העבודה . ספרו של יונתן שפירא ( 1975 ) אחדות העבודה ההיסטורית עירער על מרכזיות האידיאולוגיה כגורם המניע בתנועת העבודה והעמיד במקומה את הכוחניות וצבירת העוצמה . מחקרו של הכלכלן צבי זוסמן ( 1974 ) העיד כי היה קיים פער שכר ניכר ביותר בין הפועלים המקצועיים והבלתי מקצועיים ביישוב היהודי , בניגוד בולט לאידיאולוגיה השוויונית המוצהרת . וכהשלמה בא סיפרה של אניטה שפירא ( 1977 ) המאבק הנכזב—עבודה עברית , 1939-1929 וטען כי העבודה העברית אף היא לא היתה מה שנדמה לנו וכי בפועל מעולם לא שלטה עבודה עברית , בכל מקרה לא במושבות . באווירה החברתית של שנות השבעים , בביקורת המחריפה כנגד מפלגת העבודה וההסתדרות על הפער העמוק שבין הצהרותיהם לבין מעשיהם , התקבלה התמונה הביקורתית החדשה של העבר כחידוש רצוי ומתאים . חקר מעמדן של נשים בחברה הישראלית הדעה שרווחה בישראל במחצית שנות השבעים גרסה כי לאשה בישראל אין בעיות של מעמד , שוויון וחופש כמו אילו שקיימות , אולי , לנשים בארצות אחרות . על פי תפיסה זו נשים השיגו בעבר שוויון עם גברים והמשיכו להנות משוויון זה . המחקר האקדמי הסוציולוגי כמעט ולא התייחס לסוגיה זו , שלא נתפסה כבעייתית . עוד ב 1986 טענו יזרעאלי ותבורי כי "מדעני החברה בישראל , בעוסקם בנושאים של בעיות חברתיות , קונפליקטים חברתיים וריבוד חברתי נטו שלא להתייחס למעמדה של האשה כסוגיה בעייתית ... או שכללו סוגיה זו כחלק מדיון כולל במשפחה" , Izraeli and Tabori ) . ( 1986 : 664 עם זאת , בעוד חוקרי ה"בעיות החברתיות" המשיכו להתעלם מסוגיית מעמד האשה כחלק מהריבוד החברתי הכולל , החלו חוקרים אחרים , ובעיקר חוקרות , לערער על ההנחה בדבר השוויון הרווח ( בין העבודות המוקדמות בכיוון זה ניתן להזכיר את . ( Padan-Eisenstark , 1973 ; Brandow , 1980 ; Hazelton , 1977 עניין חדש זה בתחום העיון והמחקר הושפע מאירועים שמחוץ לאקדמיה ובתוכה . בתחילת שנות השבעים התארגנה בישראל תנועה פמיניסטית קטנה אך בעלת בולטות גבוהה יחסית . מרשה פרידמן , אחת הדמויות הבולטות ביותר מבין הפעילות הפמיניסטיות , נבחרה לכנסת ב 1973 ברשימת התנועה לזכויות האזרח , ובפעם הראשונה מעל במת הכנסת העלתה את סוגיית האלימות נגד נשים . ב , 1975 במסגרת העשור למעמד האשה שהוכרז על ידי האו"ם , ותחת לחץ חברות המערך , הקים ראש הממשלה ועדה למעמד האשה . תפקידה היה לייעץ לממשלה באילו אמצעים לנקוט בכדי לקדם שוויון ושותפות בין גברים לנשים . ( Izraeli and Tabori , 1987 : 463-82 ) נשים מקשת רחבה של תחומי פעילות —פוליטיקאיות , חוקרות מדעי החברה , פעילות הסתדרות , עובדות סוציאליות , קצינות צבא ועוד —השתתפו בוועדה זו ובתת ועדותיה הרבות . הדו"ח המקיף שחיברה הוועדה ומסקנותיה הוגשו לראש הממשלה ב . 1978 פעילות הוועדה עוררה הכרה פומבית
|
|