|
|
עמוד:11
מעמת שתי מגמות הבאות לידי ביטוי בטקסט של הקורס : מצד אחד סוסיר הפונולוגיסט , הקונבנציונלי וה'מטאפיסי' המתעקש עדיין על אופיו ה'חי' וה'טבעי' של הדיבור , רואה בכתב האלפביתי , "המבוסס על היסודות הבלתי ניתנים לצמצום של הדיבור " , את שיטת הכתב המובהקת ומייחס לכתב כתכונה מהותית ומכוננת את דבר היותו ' סימן של סימן' או 'מסמן של מסמן' שרק לו עשוי להיות מסומן אידיאי בזכות עצמו , כלומר תמיד מלאכותי , משני ונחות בערכו , ובמקרה הגרוע מסלף , מסוכן , משתלט שלא בדין , 'מפלצתי ; ' אך מצד שני קיים סוסיר שעומד על טיבו השרירותי של היחס מסמן מסומן המהווה את הסימן ואינו מוצא דרך טובה יותר לבאר את אופיה הדיפרנציאלי והמערכתי של השפה אלא באמצעות ההשוואה אל דפוסיו הקבועים באורח קונבנציונלי של הכתב , אותו סוסיר הטוען כי " מה שיש מן המחשבה או מהחומר הקולי בסימן חשוב פחות מאשר מה שנמצא מסביבו ביתר הסימנים" ואינו מהסס לקבוע כי "עיקרה של הלשון ... זר לאופיו הקולי של הסימן " . בנקודה זו נדמה שדווקא הקול הוא אותו נוכרי שיש להזכיר לו את מעמדו הנחות בעיני הכלל והעיקר ולא עוד הכתב . אלא שבניגוד לתפיסה וולגרית רווחת לגביו , אין דרידה מבקש להחזיר את עטרת הכתב ליושנה ולהציבו "מעל" לדיבור על איזה כס שלטון לגיטימי שנעשק ממנו במרמה . הוא גם אינו טוען איזו טענה היסטורית או אנתרופולוגית בדבר איזו חברה ש'המציאה' את הכתב לפני הדיבור ( למשל , מין חברה גוליברית שבה אדם המסב לשולחן לא יפצה את פיו ויאמר לשכנו "האם אתה יכול להעביר לי את המלח , בבקשה " , אלא ירשום וישלח לו פתק בלשון זו . ( טענתו של דרידה היא שהכתב הוא הדימוי הטוב ביותר לתיאור התנאים המאפשרים את קיומו של תהליך תקשורתי כלשהו מפני שבאופן עקרוני הכתב הוא מבנה כללי יותר מן הלשון המדוברת . מה שמייצב את המשמעות בתוך הדיבור מחד ( מישור המסמן ) והמחשבה מאידך ( המסומן ) הוא אותו עיקרון המונח ביסוד הגדרתו המהותית של הכתב : אפשרות זיהוים של דפוסים הנחשבים כקבועים בתוך מה שהוא למעשה הזרימה המשתנה תמיד , הבלתי חוזרת של הזמן . לא הכתב הוא סוג של לשון , אלא אדרבה , הלשון המדוברת היא סוג של כתב , כתב המשתמש בקול כמצע או
|
|