|
|
עמוד:9
שהוא סוף תקופה , פעמים שהוא מתקיים בצדם של דימויים חדשים ורא שונים שבציור או בפיסול , כגון בקוואטרויצ'נטו הוויניציאני , עד שבסוף הכול משתווה על פי מבנה אופטי אחד . וכשם שהחתכים בגופן של התקופות הגדולות אינם מעלים תמונה השווה תמיד , משום שהלך הרוח האופטי שבנפש אינו שווה מטבע ברייתו בכל העמים שבעולם' —כך על כורחנו אנו משלימים עם העובדה , שבתוך עם אחד — בין נתייחד מבחינה אתנוגראפית בין לאו — באים תמיד םוגי דימויים שונים זה בצד זה . ואתה מוצא כפילות זו באיטליה גופה , אבל אין ברורה ממנה בגרמניה . אינו דומה גליט ואלד לדירר מצד טיפוס הדימוי , אף על פי שהם בני זמן אחד . אולם איננו רשאים לומר , שמשום כך בטלה חשיבותה של ההתפתחות מבחינת הזמן : בעיני המסתכל ממרחק גדול יותר חוזרים שני הטיפוסים האלה ומצטרפים זה עם זה לסגנון משותף , ופירושו של דבר : אנו מבחינים מיד בדבר זה , שעושה את שני האמנים הללו לבניו של דור אחד . וקו משותף זה שבצד שוני אינדיבידואלי גדול מאוד , הוא הדבר שאנו אומרים לתופשו כאן בלשון המושגים המופשטים . גם בעל הכישרון היחיד במינו איננו יכול לצאת חוצה לגבולות מסוימים , ששם לפניו זמן הולדתו . לא כל דבר אפשר לעשותו בכל העתים ; ויש הג יונות , שאין המחשבה תופסת בהם אלא בשלבים מסוימים של ההתפתחות . מינכן , בסתיו 1922 ה . ו .
|
|