|
|
עמוד:9
גם להסתייגותנו מהשיח הרלטיביסטי האופנתי אשר מייחס אפריורי לכל העמדות והנרטיבים מעמד שווה וחסינות מפני ביקורת החותרת לאובייקטיביות . אף שאנו מודעים לחלקיות ולמוגבלות של כל נקודת מבט באשר היא , אנו מאמינים כי מטרותיו המרכזיות של האקדמי היו ונותרו חתירה להרחבת הידע שלנו על אודות העולם שסביבנו , קידום ההבנה ההדדית בין יחידים , חברות ותרבויות , והשתתת החיים המשותפים על יסודות הצדק , התבונה וכוחות הדמיון והיצירה . על הגיליון הגיליון הראשון מכיל חמישה מאמרים , שתי מסות ושלוש ביקורות ספרות . מגוון הנושאים העומדים במרכזם של עשרת הטקסטים הללו משקף את רצוננו להציג מנעד רחב של סוגיות בתחומי החינוך , החברה והתרבות , ובד בבד את תפישתנו כי קיימים קשרים מסועפים ומורכבים בין שלושת התחומים . בה בעת אופיו התמטי של הגיליון מבטא את המקום המרכזי שבכוונתנו להעניק לחקר סוגיות הקשורות בתחום החינוך , על הקשריו הפילוסופיים , ההיסטוריים הפוליטיים , הכלכליים , הסוציולוגיים , הלשוניים והפסיכולוגיים המסועפים . המאמר הפותח מאת הבלשנים גלעד צוקרמן וגתית הולצמן טוען לקיומו של כשל פרדיגמטי בהוראת התנ"ך בישראל , הגורם לכך שזה שנים רבות המקצוע נמצא בתהליך של דעיכה הכשל שעליו מצביעים המחברים , ושאת מקורותיו הם מוצאים בנרטיב הציוני המכונן השפה העברית היא בת 2 , 000 שנה , הוא הנחת המוצא השגויה כי שפת התנ"ך נגישה הישראלי בן ימינו , ולכן ניתן ללמדו כמו כל מקצוע "הומאני" אחר . תחת זאת טוענים צוקרמן והולצמן כי העברית התנ"כית והעברית העכשווית ( שהם מכנים ( "ישראלית" הן שתי שונות , ולפיכך יש ללמד את התנ"ך כפי שמלמדים שפה זרה . את טענתם הם מדגימים באמצעות מילים , ביטויים ופסוקים רבים מן התנ"ך אשר אי אפשר להבינם באמצעות ההיגיון הלשוני של . "ישראלית"ה כתוצאה ישירה מן הניתוח שהם מציעים , צוקרמן והולצמן רואים בתנ"ך המיזם של חוקר המקרא אברהם אהוביה אשר מציג זה מול זה את הטקסט התנ"כי המקורי תרגומו , "ישראלית"ל צעד חשוב בכיוון הנכון . גם מאמרם של ההיסטוריונים וחוקרי החינוך אייל נווה ונעמי ורד עוסק בביקורת על מקצוע אשר סובל מדימוי נמוך ומחוסר פופולריות . במקרה זה מדובר במקצוע אשר דומה עורר את הפולמוס הפוליטי והציבורי הרב ביותר בשנים האחרונות — היסטוריה . בניגוד לצוקרמן ולהולצמן אשר תקפו את נקודת המוצא התיאורטית בלימוד המקצוע , נווה וורד סבורים שקווי המתאר העקרוניים של תוכנית הלימודים בהיסטוריה לחטיבה העליונה , אלה אשר עשור כמעט עמלה על ניסוחם ועדת ברטל , הם מספקים ואף מרשימים . את הבעיה הם במקום אחר : אופן המעבר מההלכה למעשה . מרב הביקורת שלהם מופנית כנגד שני גורמים אופיין הטכני וה"סגור" של בחינות הבגרות בגרסתן הנוכחית , והתפישה הפדגוגית בבחינות אלו את התכלית היחידה של ההוראה התיכונית . לשיטתם , גורמים אלה הם האחראים
|
|