|
|
עמוד:12
א . לקרוא את קפקא אני חושב , סבור , מאמין , שקפקא הוא אנחנו , שהוא ניסח אותנו בדיוק מדהים בטרם העזנו להקיץ ולהיווכח לעובדה שאנו חצויים . ייתכן שכל קפקא טמון ב"בטרם" הזה , בבחינת כושר ראייה כפול : קרוב לעצמו , קרוב לפרודה האנושית עד לחיווי כל דקויותיה - והרחק מעצמו ומכל מצב מוכר , במחוזותיה הדמיוניים של הספרות , עד כדי חישה ברקית ומסויטת של העלול לקרות מחר / מיד . עד כדי הפיכת ה"ייתכן" לנוכחות , לממשות , ובאופן ( בלתי ) הגיוני , להראות עד כמה ממשותנו אנו ( ולו רק הממשות הספרותית ) נטולת ביטחון באופן סופי . על אף השוני העצום שבין התקופות והמאוויים , קפקא איננו זר לנו , בדרך פרדוקסלית : הוא מעלה על הכתב עולם שלם שהיינו מעדיפים להמשיך ולהתעלם ממנו , עולם של התרחשויות דמיוניות ונבכי נפש שחונכנו היטב לא לחטט בהם . ובזה בדיוק העניין : האין אותו " חיטוט" כלל ראשון בפתיחה הקפקאית הבסיסית ? האם איננו טמון ביסוד תחושת ההפרעה והרתיעה ? אם כן , אנחנו חלק בלתי נפרד מן המסע הקפקאי . ובמובן הזה , "הוא" ו"אנחנו" כמו עומדים משני צדי המראה ( שהיא הטקסט , ( משהו הדומה ליחס שבין פרנץ קפקא , ד"ר למשפטים ואיש ביטוח , לבין , 'ק הישות הסיפורית המהלכת בעולמות לא נודעים . ואינני מגדיר במתכוון מי בדימוי הזה עומד לפני המראה ומי נשקף ממנה . אך בה בעת , קפקא הנו הרבה יותר מכל "אנחנו" באופן כללי . משום שיותר מכל סופר אחר בן המאה הקודמת ' , בתעוזה מודעת ושלא פרט אולי , למיטב ידיעתי , למשורר ולמחזאי הצרפתי אנטונן ארטו , ( Artaud Antonin ) המוכר בייחוד בזכות כתביו על התיאטרון ( ראו התיאטרון וכפילו , תרגום מצרפתית אוולין עמר , תל אביב , הוצאת בבל , ( 1996 ומושג היסוד שלו , מבוא
|
|